אבני החושן חלק א קלא

משמע דאין שבועה חל בכולל להפקיע זכות השני ועיין טו"ז סי' רל"ד וברשב"א ע"כ. והנה מ"ש מתשו' הר"ן לא נהירא דאדרבה בתשו' הר"ן משמע להיפך דכ' דאין לו כח להפקיע זכותה לכן יתיר לעצמה השבועה משמע דחל השבועה רק דאסור לקיימה אך בטו"ז וברשב"א כתבו דאין נדר חל בכולל לאפקועי שעבוד וכן מצאתי במח"א הנ"ל מתרץ קושיית הש"ך מדברי הרשב"א הנ"ל עיי"ש אך ראיתי בס' בית יצחק מהגאון מלבוב יו"ד ח"ב סי' נ"ד הקשה על המח"א דמה ראי' מביא מדברי הרשב"א דאיירי גבי נדר ונדר דהוא איסור חפצא שייך אלמוהו לשעבוד דאוקמוהו רבנן לנכסים בחזקת הב"ח כמ"ש התוס' אבל שבועה דהוא אוסר עצמו למה לא יחול בכולל ע"כ. והנה בס"ק ה' כתבתי דהעיקר כהב"ח וטו"ז דאף אם חל מ"מ יורדין ב"ד לנכסיו ורק אף דהב"ד יורדין והוא אינו פורע בידו מ"מ עובר על השבועה שנשבע קודם שלוה דחלה וא"כ ה"ה הכא אם יחול בכולל ג"כ ירדו ב"ד לנכסיו וא"כ השבועה לא מהני רק לענין איסור שיעבור א"כ י"ל דשפיר כ' המח"א דדמי להך דהרשב"א דאין נאסרין הנכסים ע"י כולל דאוקמוהו ברשותו וא"כ לא מהני כלל הכולל ולא חלה השבועה כן נראה לכאורה אך לקמן סי' קי"ז הארכתי בענין המדיר את אשתו מלהנות לו וכתבתי בשיטת רש"י דאף בתשמיש דלא שייך כמ"ש התוס' דאוקמי הנכסים ברשות המלוה ומ"מ אלמוהו לשעבוד א"כ ה"נ אלמוהו אף בשבועה ושפיר כ' המח"א ודו"ק

ד) ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השני' (שנשבע לפרוע) שבועת שוא. הש"ך ס"ק י"ד הקשה בשם הב"ח דלמה הוי שבועת שוא הרי אף אם ימכור יקיים שבועתו כמו בנשבע שיאכל ואכל נבילות דקיים השבועה והש"ך תמה עליו דמה בכך שיקיים מ"מ אף אם יקיים כיון דהשבועה הי' אף למכור כדעת חבירו א"כ תיכף יצאה השבועה לשוא עיי"ש ולפענ"ד נראה סברת הב"ח דהרי במה דאמרינן בנשבע שיאכל ואכל נבילות יצא ידי השבועה כ' הר"ן דהוא מטעם דדעתו הי' שכל מה שיאכל יקיים שבועתו ואף בנבילות עיי"ש ולא אמרינן כיון דהי' דעתו אף על נבילות א"כ הוי שבועת שוא וכן בכל שבועה שיאכל לא אמרינן דיהי' שבועת שוא דשמא לא יהי' לו מה לאכול אלא ע"כ כיון דאפשר לקיים שבועתו בהיתר לא הוי שוא וה"נ הרי אפשר שיהי' לו מעות ולא יצטרך למכור ורק שלא תאמר דע"כ דעתו אף למכור כדעת חבירו וא"כ הוי כנשבע בפירוש למכור ע"ז כ' הב"ח דאף אם ימכור יקיים שבועתו ואין לחבירו בזה אם יעבור על שבועה ראשונה א"כ דעת חבירו לא מגרע לזה אבל עיקר שבועתו הי' על מעות אם יהי' לו וגם מדברי המח"א שהבאתי בס"ק הקודם בקדם החוב דהקשה ליחול בכולל כיון דחל באם יהי' לו מעות ולא יצטרך למכור משמע ג"כ דלא הוי לבטל המצוה ע"י שנשבע ע"ד חבירו אף למכור וא"כ האיך יחול שבועה שנשבע שלא למכור משמע דכה"ג לא הוי שבועת שוא ולענין קושייתו עיין טו"ז

ה) השני' שבועת שוא. כ' הב"ח דמ"מ הרשות ביד הב"ד לירד לנכסיו למכור ולפרוע לב"ח והביאו הש"ך ס"ק ט"ו והתומים הקשה דא"כ מה קול הרעש להלקותו והוי נשבע לבטל המצוה כיון דהב"ד יכולין לירד לנכסיו ומה שמתרץ התומים כבר דחה בס' ב"י שהבאתי בס"ק ג' גם מה שתי' שם דמ"מ מצוה עליו שיפרע בעצמו אין לו שום טעם בפרט אם נאמר דאין מחויב להשתדל שיהי' לו לפרוע עיין לעיל סי' ט' ובטור סי' רע"ח וכ"ש דאין מחויב לפרוע בעצמו כיון דהמלוה יגבה חובו ואך אישתמט להתומים דברי הטו"ז דכ' כמו הב"ח דהב"ד יורדין לנכסיו וכ' דמ"מ עובר דהב"ד הן שלוחיו והיינו דנכסיו אין חייבין רק מטעם ערב ואם לא הוי כפורע אין לגבות מנכסים וע"כ דהוי כפורע בעצמו והיינו דתחילה עבדינן כל טצדקי דאפשר שלא יעבור על השבועה והיינו שע"י המכות יתיר לעצמו ועיין בדברי הר"ן שהבאתי ס"ק ג' ואם מ"מ אין רוצה אין לב"ד בזה והלעיטהו ויורדין לנכסיו כדי שלא יפסיד הב"ח והוא עובר על השבועה ועיין ש"ך סי' צ"ט ס"ק י'

ו) הנשבע לחבירו לפרוע. עיין קצה"ח ס"ק ה' בשם הכנה"ג דכ' דהמבי"ט כ' דנשבע לפרוע לא חל דהוי נשבע לקיים המצוה והמהרי"ט כ' דחל והביא ראי' מסי' צ"ז דמבואר שם דבנשבע לפרוע אין מסדרין ע"כ דהשבועה חל והכה"ג דחה דשם כיון דאין לו לפרוע פטור מן המצוה דאין המצוה רק ע"פ סידור ולכן חל השבועה אח"כ כמו בהתיר הראשונה השני' חלה תחתי' ע"כ ודבריו לא הבנתי, דהרי אם פטור מהדין אף מהשבועה פטור כמ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז וע"כ דלעולם המצוה והחיוב במקומו רק הא דמסדרין כיון דאין לו אניס הוא. עוד האריך הקצ"ח בכונת המהרי"ט וכ' דטעמו דשבועה חל בקיום מצוה ורק לענין קרבן אינו חל ודוחק דא"כ לא הי' לו להביא מסי' צ"ז ורק להביא הש"ס דנדרים ולפרש דשם לענין קרבן גם לא משמע דחולק בעיקר הדין אך נראה דסובר דפריעת ב"ח לא מיקרי מצוה לענין זה דהא אינו מחויב להלוות ולפרוע ורק כיון דלוה אסיר להפקיע ממון חבירו ואם לא ילוה אין עליו חיוב לא נקרא קיום מצוה ובזה יתיישב מה שהקשה הכנה"ג דהרי הרא"ש כ' דאם נשבע שלא לפרוע אינו חל וע"כ דהוי מצוה ולפמ"ש לק"מ דודאי בבטולה ולשבע שלא לפרוע הוי כנשבע לאכול נבילות אבל לפרוע הוי כנשבע לאכול היתר ועיין בזה במ"ל פ"ד מה' מלוה

ז) אע"פ שלא תבעו. עיין טו"ז ואחרונים לענין אם השבועה מחייבו אע"פ שלא תבעו ולכאורה הי' נראה דזה תלוי במ"ש בסי' דהוי מחילה באם אין חבירו תובעו ואם נאמר דהוי מחילה א"כ מהסברא דכ"ז שאינו תובעו אין השבועה מחייבו דהרי אפשר שלא יתבע אותו וימחול לו וא"כ כמו שכ' הרמ"א בסעיף שאח"ז דאם מחל לגמרי אינו עובר דלא נשבע רק אם יהי' חייב וה"נ איכא אומדנא דלא נשבע לפרוע כ"ז שלא יתבענו. ובזה יש ליישב מה שהקשה הקצה"ח מיו"ד סי' רכ"ח דאין יכול להאריך הזמן ולמה יגרע מלא תבעו ולפמ"ש לק"מ דבלא תבעו אינו חייב שמא ימחול לגמרי אבל כשאומר דאינו מוחל חייב משום השבועה ואינו מועיל הרחבת הזמן ואך צ"ע דלפי סברא זו אם לא הגיע זמן הפרעון עד זמן השבועה א"כ מעיקרא לא הי' יכול לתבעו וביום הזמן מה שלא תבעו דמסתמא יתן לו כיון דנשבע וצ"ע

ח) ואירע אותו יום בשבת. עיין ש"ך ס"ק כ"ב וכבר הארכתי בזה בחי' ריש ה' כתובות ועיין מ"ש לקמן סי' ק"ץ

ט) והגיע השמיטה או מחל לו פטור משבועתו. השע"מ הקשה מיו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט דאיתא דיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריך הזמן אינו יכול והרי במאריך הזמן נמי פטור מדין פרעון ומתרץ דהתם איירי בנשבע לשלם קודם זמן פרעון וא"כ בלא"ה הי' פטור עדיין מחיוב הפרעון וע"כ דשבועתו הי' אף אם לא יהי' מחויב מדין וזה דוחק גדול ולא משמע כן בפוסקים ועוד דהב"י והאחרונים כתבו דהרא"ש חולק ע"ז ומנ"ל זה דילמא הרא"ש איירי בנשבע לזמן פרעון שהי' מחויב אך י"ל דהרי כל טעם של הרשב"א דכיון דפטור אין כאן חיוב שבועה הוא רק מכח אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע ולכאורה בכל שבועה הניתר ע"י פתח אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע ומ"מ צריך היתר חכם וע"כ דכאן הוא אומדנא יותר וא"כ י"ל דוקא היכי דמחל לו כל החוב הוי אומדנא גדולה אבל ברק מרחיב לו הזמן אין האומדנא גדולה כ"כ ואין ניתר רק בהיתר חכם ודו"ק ואך זה קשה למה כ' שם דיאמר הריני כאלו התקבלתי בלא"ה פטור כיון דמחל לו וצ"ע: