אבני החושן חלק א קכח

הרא"ש אם לא הי' יודע שהוא של ראובן כיון דצריך לשלם כפי שנהנה וע"כ צ"ל דהוא קלקל יותר מהדרך ומ"מ מי שמשכיר אינו נוטל כל כך דאין עולה על דעתו שיתקלקלו כ"כ (בדוחק י"ל דנמצא לשכור ספרים ישנים דאין מתקלקלים כ"כ ואין דרך להשכיר חדשים דעולה חסרונם יותר מהשכר ואין נהנה מהם יותר מישנים) וכיון דקלקל יותר מהנהוג א"כ פשוט דהדין עם הע"ש דודאי אם היו אצל שמעון לא היו מתקלקלים כ"כ אך באמת נראה דהסברא דלעולם יש לנו לומר אולי הראשון לא הי' מקלקל כ"כ וא"כ לא שייך לפטור את לוי מטעם שהרשה את שמעון נם מה שדייק הש"ך מדברי הטור שכ' דאף לשמעון לא הי' רשות משמע דאם הי' לשמעון רשות פטור לוי לפי מה שפי' הפרישה דשמעון הלך תיכף לראובן וסיפר לו שהלוה אותן מעות מלוי וא"כ אם הי' ראובן מרשה לשמעון מסתמא כשסיפר לו שלקח המעות מלוי ודאי משכנס ללוי שיהי' במקומו והוי כאלו ראובן בעצמו הרשהו לכן כ' דאף לשמעון לא הי' רשות אבל ודאי אם לא הודיע תיכף לראובן י"ל דאף רשות שיש לשמעון לא מהני ללוי ולכן אולי אין לחלוק על הע"ש וצ"ע

לד) וטוען היורש שהמשכון נאנס. הש"ך ס"ק קמ"ב כתב דאם היורש טוען שהחזיר המשכון צריך הלוה לשבע היסת והתומים תמה דלמה לא יהא היורש נאמן במיגו שנאנס המשכון ועיין נחה"מ כ' דלפי דברי הסמ"ע דבטוען הלוה ברי שלא נאנס נאמן וכאן כ"ע מודים דהחזרתי טענה גרועה הוא והוי מיגו להוציא עיי"ש והנה אין זה ברור דהוי להוציא כיון דהחוב ברור בשטר וי"ל דאף הסמ"ע לא יאמר דהיכי דיש להמלוה מיגו נאמן הלוה ואך לפי דברי הסמ"ע י"ל בפשוט דכמו דיש להמלוה מיגו דנאנס ה"נ יש להלוה טענה להכחישו בברי שלא נאנס וצ"ע לדינא דמ"מ י''ל כהש"ך לפי מ"ש התומים דאין כאן חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דאין טוען שפרע ובשע"מ הביא תשו' הרי"ף דכ' כהש"ך. ואכן זה גופא אינם מה שכופר

לה) וטוענים היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה עיין ש"ך ס"ק קמ"ג דדוקא אם היתומים טוענים ברי וצ"ל דמה שכ' הש"ע דנשבעין שלא פקדנו אבא היינו אם הלוה טוען פרעתי וזה שכ' הש"ך בס"ק קמ"ו דאין צריכין לשבע רק בטוען השבע לי דהוי נגד טענת שאינו ממושכן רק בחמשים ודאי דלעולם צריכין לשבע עיין נתה"מ אך מ"מ צ"ל דזה דמי לטענת פרעתי דאל"כ למה ישבעו, שכך צוה אביהם הרי אין נשבעין על טענת שמא והוא אינו יודע אם לא צוה אביהם וע"כ דכיון דהוי ליטול נשבעין כמו שלא פקדנו אבא ומ"מ כ"ז דוחק ובפרט לפמ"ש הש"ך ס"ק צ"ד דאם ידוע שהוא ממושכן אף דיש עדים וגם הם דברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן שכך הלוה עליו כמ"ש הרשב"א וה"נ כיון דעכ"פ הוא ממושכן אצלם אף בטענת שמא נוטה הסברא דנוטלים כדי דמיו כמ"ש התומים דהרי זה דמי לטענת לקוח ועיין נתה"מ

לו) ועל השאר ישבע היסת. עיין ש"ך דזה דוקא כשטוענים ברי והוא פשוט ורק מהש"ך משמע דזה שטוענים שאביהן צוה הוי טענת ברי ולקמן סי' ע"ה יש ב' דיעות באמר לי אבא אם צריך הנתבע לשבע ואך לפי מ"ש התומים דמ"ש הש"ע אביהן צוה הוא לאו דוקא רק אף בשמא א"כ מ"ש כאן ישבע היסת לא קאי אלעיל רק אטענת ברי א"כ י"ל דאיירי בברי גמור דטוענים דיודעין דחייב ולא מפי אביהן

לו) עכו"ם שהלוה לישראל על משכון ונפל ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל. הש"ך כ' דאם השיבו לעכו"ם חייב לשלם לישראל והשע"מ הקשה דהא מבואר לעיל סי' כ"ח דאם העיד לעכו"ם אמת דפטור אף דהפקעת הלואה מותר עיי"ש ולק"מ לפי מ"ש בהרבה מקומות דהלואה אם העכו"ם בא לפני ב"ד ג"כ פוסקים לו דישלם לו וכ"ז שלא נפקע והעכו"ם אינו מייאש ודאי דחייב לו וכמ"ש הקצה"ח דהפקעת הלואה אינו מותר רק ביכול להשמיט עצמו שהעכו"ם יאמין לו כגון לא הניח לי אבא כלום שאפרע חובו א"כ לא הפסידו זה שהעיד ואף אם נאמר דמותר לכפור כ"ז שלא נפקע הוי רק מניעת הריוח אבל כאן דעכו"ם בתר ערבא אזיל ואין גובה רק מהמשכון והמשכון שנאבד כבר זכה בו הישראל דהרי הוא שלו א"כ הוי מוסר ממש ממונו לעכו"ם אך זה פשוט דאם הישראל ידע שהעכו"ם אבדו ונתייאש כל המוצאו זוכה רק איירי שהישראל לא ידע והוי יאוש שלא מדעת ועיין נחה"מ ר"ם ק"ל

לח) וי"א דה"ה במעות שהלוה ישראל לעכו"ם ונפלו וכו' ול"נ דבמעות הוא של המוצא. התומים האריך ליישב דעת הי"א ותוכן דבריו דהעכו"ם לא קנה המעות במשיכה וברשות בעלים הוא לחזרה ותקנו משיכה בשומרין ובעכו"ם לא תקנו ואף דקיי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות וא"כ לעכו"ם במשיכה זה רק לקנות גוף הדבר אבל כאן דמשך לשימוש אין משיכה קונה עיי"ש ולא הבנתי כלל חדא דא"כ למה צריך למעט עכו"ם מדין שומרין כיון דמשיכה אין קונה אין בו חיוב ועוד דמלוה שהוא להוצאה אין זה שימוש רק גוף הדבר ועוד דכבר הסכימו הפוסקים דהיכי דאין מעות כמו במתנה לד"ה משיכה קונה בין בישראל בין בעכו"ם ופשיטא דהלואה דלהוצאה ניתנה הוי כמתנה ובלא"ה א"צ לכ"ז דכאן המלוה אתייאש כבר מהמעות כיון שמסרם להעכו"ם ופשוט

לט) וכבר יצאו. עיין סמ"ע ס"ק ק"י בשם תשו' מהר"ם דאם עלה על המשכון קרן וריבית יותר משויו מסתמא נחלט לו המשכון דעכו"ם בתר ערבא אזיל וא"כ באבדו העכו"ם זכה בו המוצאו ולפענ"ד לא זכיתי להבין דמ"ש זה מעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דאם לא אמר מעכשיו, עובר הישראל בב"י אף דודאי לא ירצה לפדותו ורוצה להחליטו ביד העכו"ם ואולי י"ל דשם אם לא יעבור א"כ לא יהי' אסור א"כ לא יחליט לו ועיין בסוף סי' שאח"ז כתבתי בשם הלח"מ דחמץ כיון דיכול לפדותו שוב הוי שלו לעבור עליו אך צ"ע בזה ולא נפניתי

מ) והלך ראובן ומשכנו לשמעון וכו' זכה שמעון בכל המשכון. הסמ"ע כ' דה"ה אם ראובן בעצמו משכנו בלי ציווי העכו"ם דזוכה בו השני רק אם העכו"ם הניח יורשים אז כיון דדעתם לפדותו חייב להחזירו לראשון והש"ך ס"ק קנ"ט בשם הב"ח חולק דכ"ז דאין היורשים באים לפדותו אין מחויב להחזיר והתומים תמה דמה מקום ספק דהא עכו"ם יורש את אביו ומה לי שהעכו"ם חי או מת עיי"ש ולדעתי כונתם פשיט ולק"מ דהרי אף אם העכו"ם חי אין מהסברא שיוכל הראשון לפדותו דכל זכותו מכר לו להשני דאל"כ איך השני מקבל ריבית רק שתלה הדבר בהמנהג כמו שכ' הסמ"ע ס"ק קי"ד ובמת דאין כאן מנהג אין יכול לפדותו ואך אף על המנהג פקפק הש"ך ביו"ד עיי"ש

מא) ואם הי' העכו"ם חייב לראובן. הש"ך ס"ק קס"ב האריך בנידון עכו"ם שהשכין משכון לראובן והעכו"ם חייב ג"כ לשמעון וכ' הב"ח בשם הרשב"א דשמעון יכול לפדות את המשכון מראובן משום דמה שהמשכון שוה יותר מחוב של ראובן חייב ראובן לשמעון מדר"נ ורק שמעון חייב ליתן לראובן גם הריבית שעלה עליו ופירש הב"ח דהיינו הריבית שעלה עד היום שבא לפדותו והש"ך כ' דאף מה שיעלה עליו עד הזמן שהתנה לפדותו ואף דהי' ביד העכו"ם לפדותו קודם דהרי הרשב"א כ' שאלת וכו' וטען שמעון קרן ורבית שהרוחת קודם אתה נוטל לפי שלא חל הריבית אלא בכל יום, מתרבה והוא הי' יכול לפרעו ולסלק שעבודו והשיב הרשב"א שמזמן הלואה חייב עצמו בכל הריבית שיעשו מעותיו כמו פסק לזון בת אשתו שאף דהמזונות דבר יום ביומו גובית ממשועבדים ומה שטוען דהי' יכול לסלקו הא התם נמי בכותב לה כ"ז שאת עמי הי' יכול לסלקה