אבני החושן חלק א קכה

ע"כ ובעיני תימה לחלק בין קודם שחייבוהו או אח"כ דלא מצינו כן רק במה שאין חיובו ברור דשייך מי יימר דחייבו לי' רבנן אז אין דרך שיפרע קודם שיחייבו אותו הב"ד אבל אם הוא מודה ששיקר במה שאמר שלא לוה ופרע אח"כ אי נאמן שפרע אח"כ נאמן שפרע קודם שחייבוהו ב"ד ובלא"ה לא משמע שם כן והי' נראה לומר דגם כאן אף דטען מכורין מ"מ נאמן לטעון החזרתי ולא קאמר הרמ"א רק דאבד המיגו של החזרתי אכן הרי הש"ך ס"ק צ"ב לא כ"כ רק גם החזרתי אינו נאמן והי' נראה קצת לחלק בין הך דסי' ע"ט דהתם בממון איירי דשייך אישתמיטו לכן אף טען לפני עדים לא לויתי יוכל לומר דפרע אח"כ ומה שאמר לא לויתי הוא שלא יכופו לפרוע מיד אבל כאן בחפץ כיון דטען לקוח ע"כ דעתו הי' להחזיקו לכן אינו נאמן שהחזיר אכן עיקר דברי הרמ"א תימה בעיני דהרי הר"ן פ' כל הנשבעין גבי נסכא דר"א כ' דאף בחטף בפני שני עדים א"צ להחזיר בעדים ובנסכא דר"א איירי בהי' עם הנסכא לפני הב"ד דאל"כ נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דהחזרתי והרי תיכף אמר דידי חטפתי אינו ראוי להחזיר לפי אותו טענה ומ"מ נאמן ועיין בש"ך לקמן סי' ע"ה דפסק כהר"ן וכן כ' הנ"י בחדושי שבועות. שוב מצאתי בשע"מ שהאריך וחולק על הש"ך ופי' דברי הרמ"א כמ"ש דנאמן החזרתי רק לקות במיגו דהחזרתי אינו נאמן עיי"ש שדבריו ברורים ואח"כ הקשה על הרמ"א מדברי הר"ן הנ"ל דאף במיגו דהחזרתי נאמן וכ' דבאמת הוא מחלוקת ולכן כתבו הרמ"א בלשון י"א ומ"מ נראה דאף אלו הי"א לא כתבו כן רק בחפץ וכמ"ש ולא במעות דשייך אישתמיטו ובזה ל"ק מה שהקשה השע"מ על תשו' מיימוני שכ' דהוחזק כפרן והרי בעדים לא הוחזק כפרן והוא כקושיית הנחה"מ (ולא יתיישב כלל בחי' של הנתה"מ) ולפי מ"ש חפץ שאני וגם שם בשע"מ כ' דבסי' ע"ט איירי שטוען שפרע קודם בואו לב"ד ועיין ס"ק שאח"ז

כא) דעתה אין לו מיגו. עיין ש"ך ס"ק צ' וס"ק צ"א והיוצא מדבריו דאף דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אם תיכף כשראו עדים טען לקוח וכן טען לפני ב"ד נאמן אבל אם לפני הב"ד טען ממושכן אינו נאמן אבל דברים שאינן עשוין להשאיל אף אם טען לפני ב"ד ממושכן נאמן במיגו שהי' עומד בטענה הראשונה שטען לפני עדים לקוח ואין הסברא מובן דגם בעשוין להשאיל יש לו מיגו זו דהי' עומד בטענה ראשונה והי' נראה החילוק בזה דדברים העשוין להשאיל כיון דאם הי' טוען לפני העדים ממושכן אינו נאמן כמ"ש הש"ך והי' מוכרח תחילה לפני עדים לשקר לכן לא אמרינן מיגו ובנתה"מ ראיתי ג"כ מתרץ קרוב לדברינו אכן קשה דהא במיגו שהי' מוכרח לשקר תחילה קיי"ל דמ"מ הלכתא כותי' דרבה בארעא כיון דמוחזק מהני ושם כתבו התוס' דר"י ס"ל דלכן לא הוי מיגו דהי' מוכרח לשקר תחילה וצ"ע אך בל"ז לפי דברי הר"ן שהבאתי בס"ק הקודם שחטף לפני עדים ולא הי' נאמן בשום טענה ומ"מ נאמן לטעון לפני הב"ד דידי חטפתי במיגו דהחזרתי וכי עדיף מכאן דטען תחילה טענה דהי' נאמן בה לכן כ"ז צע"ג בעיני

כב) וכן אם מפורסם שהוא בידו אין כאן מיגו. הש"ך ס"ק צ"ב תמה דלמה לא העתיק דברי ר"י החולק ע"ז וכ' איך הי' מפורסם כ"כ שלא יוכל לטעון החזרתי א"כ אף לקוח נאמן במיגו דהחזרתי ע"כ ולא אבין דהרי אין זה פשוט דלא אמרינן מיגו להכחיש הקול ועיינתי בהגהות דשר"י ושם אינו חולק הר"י רק על מה שכ' ר"ת דהחזרתי ג"כ אינו נאמן וע"ז פליג דודאי נאמן להכחיש הקול וכן מבואר בש"ע בכמה מקומות אבל מיגו לא אמרינן גם עיינתי בתשו' מיימוני וכ' בשם הר"י בזה"ל דלא משכחת שיהי' מפורסם דאיך יודעין שלא החזיר ע"כ וא"כ הוא רק חולק על דבר התלוי במציאות ואין תפיסה על רמ"א דלא כ' רק אם מפורסם ואם קשה לצייר הדבר אין להרמ"א בזה אבל דינו ברור

כג) ואם יש ע"א. הש"ך ס"ק צ"ד העלה דאף בשני עדים אם יודעין שבא לידו בתורת משכון ואין יודעין כמה הלוה נאמן המלוה בשבועה והקצה"ח הביא הטעם בשם הרשב"א משום דמלוה קונה משכון והא דאומן אינו נאמן עד כדי דמיו בלא מיגו משום דאומן אינו קונה הכלי למשכון והקצה"ח הקשה דהרי מבואר באה"ע דאומן שקידש האשה בשבת הכלי שעשה לה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש עלי' משכון הרי דגם אומן קונה וא"כ הדרא קושיית הרשב"א למה אומן אינו נאמן גם הקשה בהך דאה"ע דמשמע דאומן אינו קונה כמ"ש הרשב"א ולמה מקודשת עיי"ש שהאריך. והנה מ"ש עוד שם כיון דכל כמה דלא מהדר הכלי אין יכול לתבוע שכרו אין כאן מלוה לכן לא קנה עיי"ש והנה לפענ"ד הסברא להיפך כיון דאמרינן דאף לתבוע אינו יכול ואינו מלוה והיינו משום דעדיין אצלו א"כ ע"כ דיש לו קנין עוד יותר ממשכון דמיקרי שלו לגמרי (עד דיש סוברין דאומן קונה בשבת כלי) אכן מה שהקשה על האה"ע פשוט דהרי גם הר"ן כ' דאין לאומן קנין ומ"מ כ' הר"ן וז"ל דלא חשיב משכון רק אם תפיס אאגרי' הרי דאם תפיס אאגרי' הוי משכון ובחידושי לאה"ע הוכחתי דכיון דרצונה להתקדש והוא במה שרוצה לקדשה זה בעצמו הוי גילוי דעת שתופס על שכרו לכן קנה ולא אאריך במה שכבר נדפס שם ואך עיקר החילוק בין מלוה לאומן דמלוה יש לו קנין שעבוד בכל המשכון אף במה שיתר על חובו כיון דהלוה הקנה לו לשעבודו אבל אומן לא הקנה לו בעה"ב ורק אם תפס יש לו קנין למשכון נגד מה שמגיע לו ויכול לקדשה בו ולפ"ז מיושב הקושיא למה אין אומן נאמן כמה מגיע לו דהרי אין לו בו קנין רק באם מגיע לו וכ"ז שאין מברר כמה מגיע לו אין שייך דיש לו קנין דאם אינו מגיע לו כ"כ אין לו בו קנין על סך זה שאומר ודו"ק כי הוא נכון. והנה הקצה"ח תמה על הר"ן דכ' דאומן כ"ז שלא תפס אינו קנוי לו למשכון והראי' דהא עובר בב"ת למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ואם הי' קנוי לו למשכון לא הי' עובר ותמה הקצה"ח דהא כ"ז שהכלי בידו הרי אינו עובר עליו ורק כשמחזירו ואז הרי אין בידו משכון עיי"ש ולי נראה דכונת הר"ן פשוט דאם הכלי חשוב למשכון כ"ז שהוא בידו אז אף אם החזיר עדיין הוא קנוי למשכון ולמה עובר וכמו שמצינו במשכון אף דמחזירם הכסות יום ביום ואף אם הוא ביד הלוה אין שביעית משמטתו ואין נעשין מטלטלין אצלו וה"נ אם סתם כלי הוא ביד האומן משכון אף אם מחזירו עדיין קנין משכון לא נסתלק וזה ברור

כד) והא דאדם. עיין ש"ך ס"ק צ"ז האריך והנה הביא דברי הרשב"א שכ' שני דינים. הדין האחד ראובן מכר חפץ לשמעון ויש עדים שלוי הפקידו ביד ראובן גם ראו את החפץ ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי רק לוי יחזיר מעותיו מחה"ש. הדין השני באין כאן עדי פקדון רק שמעון בעצמו יודע שלוי הפקידו ביד ראובן וכ' ג"כ ששמעון עומד במקום עדי ראיה וחייב להחזירו ללוי ותמה הש"ך בדין השני למה לא נטעון ללוקח והרי לראובן יש מיגו דהחזרתי וליכא למימר דאם הי' ראובן טוען החזרתי הי' הלוקח מכחישו ור"ל וא"כ בטוען שלקחו הוי ראובן מחויב שבועה ואיל"מ דהרי הלוקח הוא נוגע בעדות דמוכרח הוא לומר שלא החזירו דאם יטעון שגם הוא החזיר יצטרך לשבע והוי עד הצריך שבועה ע"כ תוכן דבריו ובעניי לא הבנתי למה לא השיג גם על דין הראשון דאף שראו עדים החפץ ביד שמעון מ"מ מה לו לראובן בזה הרי יכול ראובן לומר החזרתי ללוי ומה שהוא ביד שמעון לוי בעצמי מכר לו וע"כ בדין הראשון ג"כ הטעם דשמעון עומד במקום עדי ראיה ולהש"ך יקשה למה לא נטעון לו והלוקח הוא נוגע בעדות גם עיקר דברי הש"ד לא זכיתי להבין במ"ש דהוי נוגע דמה