אבני החושן חלק א קיא

לך ובמשנה קאמר סתם גובה לכן פירש דתחילה אומרים לו שלם ואם יטעון אי' פרוזבול שלו פותתין לו והוצרך לומר מטעם מסכנה ואילך דמטעם חזקה אין פותחין לו ורק בה' כ"ז דמעצמו אומר שלא הי' לו פרוזבול רק הקפת חנות הוא והרמב"ם סובר דלא אמרינן מיגו להוציא לכן הוצרך לומר דחזקה דלא שביק היתרא ומסתמא הי' עושה פרוזבול לכן נאמן הקפת חנות הוא והכל נכון ויש לישב בזה גם דברי הרי"ף דלא העתיק הך דר"נ משום דבמשנה מבואר יותר דאף בלא טען גובה ודו"ק בזה כי קצרתי בדברי הרי"ף לישבו

יד) טוענין ללוקח שהמוכר הי' לו פרוזבול. הקצה"ח כ' דאין טוענין שתנאי הי' שלא תשמט שביעית דתנאי לא מהני רק מטעם חיוב חדש וכיון דאין התנאי נזכר בשטר יהי' מלוה ע"פ וא"כ לא נמכר ללוקח ותימה דלפ"ז אם טוען המלוה תנאי הי' לא הוי שוב מלוה בשטר ואין גובה ממשעבדי ויהי' הלוה נאמן לומר פרעתי עיין קצה"ח סי' ע"ז וזה לא שמענו ולא הוי שתקו הפוסקים מלהשמיענו וע"כ דתנאי הוא על החוב שהוא בשטר ואין להאריך כי נראה שהוא פשוט לכל מעיין

סימן סח

א) שאין ידועים בקבלת שוחד. התומים ס"ק ב' כ' דהרמב"ם אזיל לטעמי' דלא מטעם דינא דמלכותא נאמנים רק משום חוקה דלא משקרי לכן אם מקבלים שוחד אזלא לה החזקה אבל שאר הפוסקים הסוברים דמשום דינא דמלכותא הוא דיש ביד המלך כת להפקיר א"כ ציוה המלך שלא ימרו עדותו בין אמת בין שקר א"כ מועיל עדותן אף במקבלי שוחדא ע"כ ובעיני תימה לומר דאף דמשקר יתקיים עדותו ואף המלך בעצמו אם ישקר אין דינו דין דאין זה דינא דמלכותא רק גזלנות כמ"ש הש"ך דגזלנות לאו דינא הוא וא"כ השופט לא עדיף מגברא דאתי מחמתי' וגם תימה לומר דהמלך מינהו שיהא דינו דין אף אם יקבל שוחד ואם מקבל שוחד אין זה שופט הממונה מפי המלך ולכן אף הרמ"א דכ' דיעות שאר פוסקים לא כ' רק דאפי' נפק קלא שמקבל שוחד להטות משפט מ"מ לעדות שקר לא מרעו נפשייהו אבל בידעינן דמקבל שוחד להעיד שקר פסול לכל הפוסקים וזה פשוט

ב) מב"ח. מ"ש הנתה"מ ס"ק ב' דמזויף מתוכו הוי רק כמו מוקדם הוא תימה דהא בהאי שטרא דחתמו עלי' תרי גיסי בסנהדרין (ד' כ"ח) מבואר דמזויף מתוכו פסול לגמרי ועיין תוס' גיטין (ד' ד') ואמת כי בחי' לגיטין תרצתי קצת דברי רש"י (ד' י') ד"ה חוץ מכגיטי נשים וחלקתי בין דבר שיש חשש עליו בעצמו או שכל החשש הוא במקום אחר אכן כ"ז ע"ד הפלפול

ג) וי"א דסתם ערכאות וכו' גובין אפי' ממשעבדי. הנתה"מ ס"ק ג' הקשה דילמא נכתב שלא בצוואת בע"ד ועוד דילמא חזר והרי צריך לאמלוכי בי' עיי"ש ולק"מ דסתם ערכאות הוא כמו שהמנהג עכשיו שבא הדבר לפניהם להעלותו בערכאותיהם ולא שייך כלל שיכתבו בלי צוואת בע"ד וגם מה שהקשה הא צריך לאמלוכי בי' הנה כבר הקשה הרא"ש הא הנותן מתנה א"צ לאמלוכי בי' ותי' כיון דלא הקנה בקנין דעתו הי' שימליכו בו וזה לא שייך כלל בערכאות דהא יודע שלא ימליכו בו וא"כ חזר הדין מהמוקדם אל המאוחר ודעתו ליתן בלא המלכה

ד) אבל שטרי מתנות. אעתיק קצת מחידושי למס' יען כי הוא קצת מקור לדינים כאלו הנה הר"ן כ' דאף בשטרי מכר הוא רק מתקנה דאף דידעינן שהוא אמת מ"מ אין להוציא בלא עדים ואף משה ואהרן פסולין להעיד וע"כ דמתקנה הוא ובס' גרש ירחים דא"כ אף במתנה מאי פריך חספא בעלמא הוא הא י"ל דבזה ג"כ הכשירו חכמים מתקנה והנה החילוק בין הענינים ידוע דבמכר לא הי' התקנה רק להאמין אותם אבל לא תקנו לקיים הדבר בדבר שצריך עדים לענין קיום הענין אך מ"מ מאי נ"מ בין זה לזה ונראה דהנה כבר הבאתי בסי' מ"ה דברי השע"מ שהקשה דלמה בציוה לחתום קא"פ נתבטל כל העדות והרי הוא כקבל עליו קא"פ וכתבתי דכל שטר הוא לקיים הענין עיין סי' ס"ו סעיף י"ד וע"ז אין בידו, להכשירו וממילא אף לראי' אין סמוך כיון דעיקרו לקיום אך לכאורה בשטר שהי' בו קנין שאין השטר רק לראי' למה לא נימא דהוי כקבל עליו אך כבר כתבתי דמנ"ל דקבל עליו דילמא בהיפך כיון דהדין דנתבטל כל העדות א"כ אדרבה פסל כולם ולפ"ז ממילא ערכאות אחר שתקנו חז"ל להאמינם ממילא כשרים מהדין דהוי כקבל עליו קא"פ ונאמנים לראי' אבל שטר מתנה דהוא לקיים הענין ואין בידו להאמינם א"כ אף אם יתקנו חכמים יהי' שלא ע"פ דין בזה לא תקנו שיתקיימו דבריהם שלא כדין ודו"ק

סימן מט

א) דשמא חתם שמו בראש המגילה. הסמ"ע ס"ק ב' כ' דהיינו מטעם דפעמים מזקיקין אותו הב"ד לכך לחתום לכן נאמן ולא כהע"ש דכ' שמא חתם עצמו בכדי ע"כ ונראה דיפה כ' הע"ש דלכאורה אעיקרא דדינא פירכא למה אמרו שלא יחתום שמו על סיפא דמגילתא דימצאנו אינש דלא מעלי וארישא דמגילתא לא חששו דהרי גם ארישא יכול לחייבו וא"כ למה תקנו דיחתום ארישא ופסלו כת"י כזה הי' להם לומר בהיפך דלחתום בסיפא דמגילתא ויפסלו כת"י בסיפא (וחוץ מכ"ז לא מצינו כלל בש"ס דיחתום ארישא רק אחספא ורק התוס' כתבו דיכול לחתום דכח"י כזה פסול) וע"כ דבלא"ה הי' מהדרך לחתום למטה בהלואה אבל למעלה חותמין בכדי לכן אמרו דמחוי כת"י ארישא. אולי שמעתי כן כשהייתי עלם ממורי הרב הר' שמואל דיין מחיראב כשלמדתי אצלו

ב) אפי' נתקיים בב"ד שהוא כת"י אין לו אלא דין מלוה ע"פ. התומים כ' דאם כ' בכת"י ואח"כ נמלך למוסרו בע"מ מ"מ אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי ודייק לה דבב"ב בעי הוחזק כת"י בב"ד מהו לגבות ממשעבדי ורצה למפשט מהא דאמר ר"א אע"פ שאין עליו עדים רק מסרו בפני עדים גובה ממשעבדי ודחה שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשי' ופי' הרשב"ם דע"ד כן נכתב למוסרו לפני עדים להיות מלוה בשטר משמע דאם בשעה שנכתב לא הי' דעתו למוסרו בפני עדים לא מהני מה שמסרו אח"כ ע"כ ותימה בעיני דא"כ גם להיפוך אם הי' דעתו למוסרו בפני עדים ומוסרו בינו לב"ע ואח"כ הוחזק בב"ד יגבה ממשעבדי ועוד למה יגרע כת"י משטר שלוה בו ופרעו דמהני במסרו לפני עדים אף דלא נכתב על הלואה זו ועוד וכי בעי לשמה בשטר, הלואה ומאי נ"מ אם נכתב ע"ד כן למוסרו בעדים או לא וע"כ כונת הש"ס מה שאמרו משעת כתיבה שעבד נפשי' היינו בעת שמסרו למלוה שעבד נפשי' עיין מ"ש ר"ס ל"ט

ג) אבל אם טוען פרעתי נאמן. עיין ש"ך ס"ק י"ד בשם הרמב"ן דשטר שאינו גובה ממשעבדי אין חושש להניח בידו ונאמן לטעון פרעתי וקשה לי דא"כ בריש כל הנשבעין דפריך שבועות השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר החזרתי יכול לומר נאנסו ומשני דאפקיד לי' בשטר עיי"ש והסוגיא שם אזיל אליבא דשמואל והרי שמואל אית לי שעבודא לאו דאורייתא וא"כ מדאורייתא לעולם אין גובין ממשעבדי א"כ לעולם נאמן לטעון החזרתי דהרי אינו חושש להניח בידו והוא קושיא גדולה לכאורה. ובחפשי מצאתי שכבר הקשה כן הישועות יעקב ולא תי' כלום גם מה שהאריך שם יש לדחות רק ביען לא כתבו רק לפלפולא בעלמא לא רציתי להאריך בדבריו ואך נראה ליישב דהש"ס