אבני החושן חלק א קט

וכ' ר"ל הזמן שקבעו ביניהן ועיין תומים דמפרש כן והנה בעיקר הדין הוא מחלוקת עיין ש"מ ב"מ (ד' ס"ז) דהריטב"א מפרש דוקא אם אין יכול לסלק עד אתר שמיטה ודין זה לפי פרושו הוא פשוט דהרי המלוה לעשר שנים אין שמיטה משמטו וכ' הריטב"א דרק משום אינך נקטי' אכן הרמב"ם דהעתיק דין זה ע"כ צ"ל דסובר כהרשב"א המובא בש"מ שם כיון דלא הי' יכול לסלק יום א' שוב הוי ברשות המלוה עד שיפרע לו ועיין פ"י שם ולפי דבריו יש לפרש דהרמב''ם. נמי איירי כה"ג דרשות ביד המלוה לתובעו אף תוך זמנו ומ"מ כיון דאין רשות ביד הלוה אין שמיטה משמט

ג) מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם וכו' משמטת. הסמ"ע ס"ק ט"ו הקשה ממ"נ אם הזמן אתר השמיטה אינו משמט ואם הזמן קודם שמיטה כבר עבר על השבועה ובפשיטות יש לפרש דנשבע לשלם בלי דתי' בעת שיתבע אותו ולא תובעו קודם השמיטה ותובעו אחר שמיטה פטור מהשבועה ג"כ וק"ל

ד) וכפר ונשבע לו וכו' אינו משמט. הרמב"ם כ' סתם דאם כפר אינו משמט ותמה הראב"ד דא"כ איך קתני דשביעית משמע שבועה והרי אם עומד בכפירה ולא נשמטה אף השבועה לא נשמטה. והנה התומים הביא בשם הר"ן דפירש לכן שביעית משמטת השבועה כיון דנפטר ממה שהודה אף מהשבועה פטור דהוי ככופר הכל ואך, תמה על הרמב"ם עיי"ש. והנה לפענ"ד מ"ש התומים דכיון דנפטר ממה שהודה פטור מהשבועה דהוי ככופר הכל תימה בעיני דהרי מודה במקצת אף ששילם לא נפטר משבועתו אם לא אמר מיד הילך בשעה שהודה ולמה עדיף השמיטה מתשלומין ואך נראה דבכופר הכל דאין עליו חיוב כלל ואין יורדין לנכסיו שוב לא קרינן בי' לא יגוש לכן שפיר כ' הרמב"ם דרק בכפר אינו משמט אבל במודה במקצת דיש עליו חיוב או לשבע או לשלם לכן בלא נשבע כי היכי דנשמט התשלומין אף השבועה נשמטה דהשבועה היא כממון ומיושב קושיית הראב"ד. שוב ראיתי בס' מקצוע בתורה הקשה על הר"ן כמ"ש דלמה עדיף שמיטה מאלו שילם ועיינתי בר"ן ויותר יתפרש דבריו כמ"ש דמ"ש כיון דנפקע הממון שחייב עליו שבועה ר"ל הממון שכפר דהי' עליו חיוב לשלם או לשבע עיי"ש ודו"ק

ה) לעשר שנים וכו' אין שביעית וכו' משמטתו. הקצה"ח הקשה הא בלא"ה כיון דעשה זמן לעשר שנים א"כ הוי כהתנה שלא תשמיטני בשביעית ולמה הוצרך לומר השתא לא קרינן בי' לא יגוש ובפרט דקשה להך לישנא דאמר בש"ס דשביעית משמטו עיי"ש שדחק ולפע"ד לק"מ והנה בש"ס פרכינן שם להך לישנא דמשמע מהא דתנן מעידין אנו וכו' בין יתן לו מכאן ועד עשר שנים איך משכחת עשר שנים בלא שמיטה ומשני הב"ע במוסר שטרותיו לב"ד ע"כ. והנה ע"כ אין ר"ל דכבר מסר שטרותיו דהרי עדיין לא הגיע שביעית רק ר"ל כיון דיכול למסור שטרותיו לב"ד שוב העדים לא הפסידו לו ואם אמרינן כן לענין העדים ה"ה בכותב לעשר שנים דעיקר הזמן הרי הוא לטובת הלוה שלא יתבענו קודם א"כ ממילא לא נאמר דהוי כהתנה שלא ישמיט רק דכיון דיכול למסור שטרותיו לב"ד ולא ישמיט לא יתבענו קודם אבל בלא מסר ה"נ דנשמט ופשוט וגם דברי הירושלמי שהביא הקצה"ח נראה דמאי דאמר והא תנינן הוא לראי' לרב דמהני תנאי דאל"כ זכי יש עשר שנים בלא שמיטה וע"כ דהוי כהתנה ודחי דיש לפרש במלוה על המשכון ומוסר שטרות

ו) אינו משמט מה שכנגד המשכון. התומים הקשה דאמרינן במס' מכות במשנה שהבאתי בס"ק הקודם אומדים כמה אדם רוצה שיהי' בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים ומוקי לה במלוה על המשכון וא"כ מה הפסידו לו העדים שאמרו שחייב ליתן בשלשים יום בלא"ה הא המלוה נאמן בשלומא לשיטת הסוברים דאף כשהמשכון ביד הלוה אינו משמט י"ל דהלוה מוחזק אבל לשיטה הסוברת דרק כשהמשכון ביד המלוה וא"כ המלוה נאמן ותי' התומים דשם אליבי' דשמואל קאי ומשכחת משכון דאינו שוה דג"כ אינו משמט בכולו, והנה הירושלמי שהבאתי בס"ק הקודם לא אזיל אליבא דשמואל אכן בלא"ה נראה דלק"מ דאף לשיטת מהר"ם י"ל דעכשיו המשכון ביד הלוה בשעה שהעידו העדים ואף דהלוה יצטרך להחזיר המשכון להמלוה מ"מ עכשיו נאמן שהלוה לעשר שנים ושמיטה לא ישמט דיחזירנו ע"כ להמלוה קודם שביעית

ז) וי"א דאף היתר על המשכון אינו משמט התומים הקשה כיון דע"כ הוא מטעמא דשמואל דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וא"כ למה הוצרך בפ' השולח דקונה מדר"י, הא ר' יצחק לא אמר רק נגד החוב וא"כ צריך לדשמואל ולמה לי דר"י ולא הבנתי קושייתו דאף דשמואל קאמר דהמשכון הוא נגד כל החוב מ"מ לולי דר"י דב"ת קינה משכון הי' משמט. עוד הקשה התומים דהמחבר לקמן סי' ע"ב כ' דהא דשמואל הוא דוקא אם פירש ואמר אע"פ שאינו שוה קבלתיו ולמה סתם כאן ונראה דדוקא שם באבד המשכון הוצרך לומר דוקא בפירש הפסיד כל החוב אבל כיון דסבר שמואל דלא נקטי' לזכרון דברים אף בלא פירש כמבואר סי' ע"ב א"כ לעולם אינו משמט דכ"ז שהוא בעין הוא נגד כל החוב ודו"ק

ח) או העדים חותמים. הקצה"ח הקשה הא הוי מפ"כ כיון שהוא שלא נודעת המתחייב ותי' כיון דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ואין הפרוזבול לראי' רק להקנאה בשעתו לא שייך מפ"כ ולכן הקשה על הרי"ף דסובר דאין נאמן לומר פרוזבול הי' לי והנה אף לדבריו אין מוכרת לומר דתליא בזה די"ל דאף דאין נאמן מ"מ גוף הפרוזבול אינו עשוי רק להתיר ואינו לראי' אך בלא"ה נראה דהפרוזבול אינו רק שמוסר כחו לב"ד והוי כהרשאה ולא צריך דעת מתתייב

ט) אין כותבין פרוזבול רק על הקרקע. רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו רק במילתא דשכיח והר"ש מפרש משום דאם יש לו קרקע כגבוי דמי ואף קרקע כ"ש אין אונאה לקרקעות וכ' הר"ן דיש נ"מ ביניהם דלרש"י די אם יש לו קרקע בעת כתיבת הפרוזבול אבל להר"ש צריך שיהי' לו קרקע בזמון השמיטה אבל מכרו קודם השמיטה לא מהני והתומים הקשה לשיטת רש"י למה פרוזבול המוקדם כשר שמא לא הי' לו קרקע בעת הכתיבה ובזמן הנכתב בשטר הי' לו קרקע וא"כ גובה שלא כדין ולכן כ' דנראה לו שיטת הר"ש ולפענ"ד לק"מ דהא התומים בעצמו הקשה דמה נ"מ אם מכרו אח"כ מ"מ הא גובה ממשעבדי ותי' התומים דכיון דאין לו ב"ת וצריך לגבות מלקוחות לאו כגבוי דמי וכ"ז לשיטת הר"ש דבעינן שיהא כגבוי אבל לרש"י דהוא מטעם מילתא דלא שכיח אף דמכרה קודם כתיבת הפרוזבול מ"מ כיון שהי' לו בעת שלוה שוב הוי מילתא דשכיח ויגבנו מלקוחות ופשוט אכן עדיין יש להקשות דעדיין משכחת שהי' לו קרקע בזמן הנכתב בפרוזבול וטרפה ב"ת מוקדם (אמת לשיטת התומים י"ל דעיקר שכיח הוא שהי' לו בשעת הלואה ולק"מ) ואך נראה דכל עיקר הקושיא לק"מ דהתומים עצמו כ' דיש ליישב דעדים הכותבין הפרוזבול אין כותבין רק ביודעין דיש לו קרקע אך דתה זה דהרי הוא מוסר שטרותיו לב"ד אפי' הוא באספמיא ואך לדבריו נצטרך לחקור בעת הגבי' אם הי' לו אז קרקע בעת הכתיבה או בשמיטה והוא תימה בעיני דהרי כותבין אף השאילו מקים לתנור וכיריים ולכן נ"ל דכל אדם מוחזק ביש לו קרקע כיון דמסתם יש לו עכ"פ בשאילה וע"כ הא דקתני דאין כותבין רק על הקרקע היינו לאפוקי ביודעין בודאי שאין לו ולפ"ז לק"מ בפרוזבול המוקדם שמא אין לו קרקע דהרי אנו אומרים דכל אדם ודאי יש לו

והנה כבר הבאתי קושיית התומים על הר"ן דכ' דאם מכרו קודם שמיטה לשיטת הר"ש לא מהני הפרוזבול וקשה הא גובה ממשעבדי ומה שתי' דמשועבדים לאו כגבוי