אבני החושן חלק א קח

הקצה"ח דמאן דאית לי' דשעבוד הגוף אינו נמכר והמחילה הוא דמוחל שעבוד הגוף א"כ לא מזיק שעבודו נקרא דזה מזיק ממש ולהסובר דמכירת שטרות דרבנן ובאמת נמכר הכל בזה אם מחל לשעבוד הגוף חייב ואם מחל שעבוד נכסים הוי רק מזיק שעבוד ופטור וזה תימה דשעבוד הגוף דאינו נמכר א"כ לא הזיק לו דבר שקנה ולמה יתחייב וגם למ"ד דמכירת שטרות דרבנן מ"מ נראה דשעבוד הגוף אינו נמכר וכן כ' התומים בריש הסימן וא"כ קשה לעולם איך יכול לסלק עצמו ואך בלא"ה אין נראה לחלק בין מזיק בדיבור או מזיק בשאר ענין ומ"ש הרמב"ן דדיבור לא הוי רק מזיק קושטא דמילתא אמר ומ"ש הריטב"א דבאם סילק עצמו מקרקע אחת שמין כפי מה שהפסידו זה אף להמ"ד הטעם דנשאר אצלו שעבוד הגוף מ"מ שעבוד הגוף הוא שחייב לשלם מנכסיו וכיון דפטר אף הגוף מן חיוב אותו קרקע שפיר נפטר ודברי הריטב"א מסתברים דחייב לשלם כפי שהפסיד לו ומ"ש דבתשו' הרא"ש כ' דפטורה עיינתי בתשו' הרא"ש ולא מצאתי שום משמעות שם ויען כי גם המ"ל כ' דמשמע מדברי הרא"ש דבמסלק עצמו מקרקע אחת פטור לכן אעתיק לך בקיצור תשו' הרא"ש ושם דן בדין דאשה שסלקה עצמה מקרקע אחת לבעלה וגם קבלה עלי' אחריות אי מהני הסילוק שלא תוכל לומר נ"ר עשיתי לבעלי מטעם שקבלה עלי' אחריות וכ' הרא"ש דאין בקבלת אחריות זה שום כת דמה היא מפסדת בקבלת אחריות (ור"ל דבשלמא אם כתבה אחריות ללוקח ואולי יטרוף ממנו איזה ב"ת תצטרך היא לשלם ללוקח מיקרי אחריות אבל כאן שהאחריות הוא לבעלה אין עלי' שום חיוב) ואם תאמר האחריות מהני לענין מכרה כתובתה ויבא הלוקח לטרוף תשלם לבעלה הא הלוקח לא יטרוף דמחלה מחול ע"כ ור"ל דבשביל הסילוק עצמו שוב לא יטרוף הלוקח ואין להאחריות מקום. והמ"ל הקשה דהרי משכחת לה דיבוא הלוקח לטרוף ולא יוכל לטרוף ויחזור עלי' לכן דייק דע"כ סובר הרא"ש דבקרקע אחת פטורה והנה הוא דקדוק קלוש אך תימה שלא ירד לדברי הרא"ש וכבר כתבתי בכונתו דע"י סילוק עצמו לא יטרוף ומה נוסף לזה האחריות דהרי כיון שסילקה עצמה והיא לא תוכל לטרוף אף הלוקח לא יטרוף וע"כ אם הדין דלא מהני סילוק דתוכל לומר נחת רות עשיתי לבעלי הלוקח ג"כ יטרוף העיקר כונתו דלא שייך אחריות גבי בעל דאיך משכחת דתשלם לבעלה עבור האחריות וזה ברור למעיין וא"כ כיון דמבואר בדברי הריטב"א דבמסלק הלוה מקרקע אחת חייב כפי ההפסד פשוט דאין שום חולק עליו וזה ברור

לח) צריך לשלם אף הריבית שעלה עליו. הש"ך ס"ק כ"ו הקשה הא הרשב"א בתשו' אחרת מסופק כלל אם יכול למכור הריבית דהרי בכור אינו נוטל פ"ש בריבית אף למ"ד דנוטל במלוה והתומים כ' דאיירי בריבית שעלה אחר מכירה וזה דתה הנתה"מ דכיון דאף הריבית אינו יכול למכור כ"ש זכות הריבית ומ"ש הנחה"מ דהרי זה אין יכול כלל למחול הוא תימה דבלא"ה אין יכול למחול דבדיניהם דנינן להו כדלעיל סעיף כ"ה וע"כ איירי בעכו"ם אלם או בהחזיר השטר אך מ"מ לא אבין דחייתו של הש"ך נהי דאין יכול למכור מ"מ לא גרע משבת והרי מקדש את האשה באגר נטר לולי איסור ריבית היתה מקודשת והא דאין בכור נוטל פ"ש כבר כ' הרשב"ם דזה גרע משאר ראוי דלא הי' בידו מעולם א"כ אדרבה משמע דלולי מטעם ראוי הוי ממון גמור ועיין תו"ד יו"ד סי' ק"ע משמע דריבית הוי כשכירות מטלטלין וכן בש"ך לקמן סי' ע"ב ס"ק קס"ב פשוט בעיניו דמלוה לעכו"ם ואח"כ הלוה אתר על משכון זה דמלוה ראשון נוטל כל מה שיעלה עד זמן שהלוה ולמה לא יצטרך לשלם כשהפסידו ולמה לא יוכל למכרו כיון דכבר הוא משועבד ולולי שהכרעתי אינו כדאי הי' נראה דודאי אין לזוז מפסק רמ"א ואף דהרשב"א בתשו' אתת מסופק כיון דבתשו' זו פשוט בעיניו דיכול למכור הודאי מוציא מיד ספק. והנה זה בודאי פשוט דאף להש"ך הלוקח שקנה השטר וקנה גם הריבית כשמואל חוץ מה שצריך לשלם שיוו השטר צריך גם להחזיר לו מה שקבל בשביל מכירת הריבית ושמין כמה נתן בעד הריבית ופשוט

לו) כתב לו בשעת מכירה אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי וכו' גובה ממשעבדי הקצה"ח ס"ק מ' כ' דה"ה דיכול לגבות מלוה זה עצמו דכיון דאיגלאי מילתא דנתחייב המוכר למפרע א"כ הי' הלוה משועבד מדר"נ ולא מהני המחילה וסיים רק אם רוצה לגבות מלקוחות גובה ולא מצי אמרי זיל לגבי לוה דהלוה ג"כ הוי כלוקח ע"כ וקשה לי דאיך יכול לגבות מלקוחות הא הלוה הוא לוקח אחרון והנחנו לך מקום ואיך יגבה מלקוחות שקדמו ולפענ"ד הי' נראה דאין גובה כלל מהלוה דהרי כ"ז שלא מתל לא הי' עליו שעבוד מדר"נ רק אתר המחילה וכיון דאמרת איגלאי מילתא למפרע דנשתעבד מדר"נ ולא הי' יכול למחול א"כ אין מחילתו כלום והם תרתי מילי דסתרן דאם לא מהני התחילה לא נשתעבד וממילא מהני מחילתו ובכה"ג ראוי שנאמר היכי דקיימו ממון תיקום וצ"ע. עוד יש לי לעיין בדין זה לפי מ"ש הש"ך סי' מ' דכל חיוב בתנאי לא מהני בלא קנין אם כאן נמי הוי רק כחיוב על תנאי ויש לומר דכיון דהחיוב על גופו אף בלא תנאי ואין התנאי רק לאחריות אולי לא בעי קנין והכי מסתבר וצ"ע

לז) אפי' בפשיעה פטור. התומים הביא דברי הש"ס בשוכר לשמור הזרעים דאם הוא שכיר ימים אין נותנין לו שכר שבת והקשה הא קיי"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה ומבואר בב"מ (ד' קי"ח) דלכן אסור לשמור בחנם וא"כ איך משכחת שכיר ימים ולפענ"ד לק"מ דאין חשש שמא לא ימסרם לציבור יפה רק היכי דמגיע לו שכר ויש לו חלק אבל שמר בשבת דאין לו שכר שבת אין לו חלק מה ששמר בחנם בשבת

לח) אבל מפסיד שכרו עד שישבע. מבואר דבשבועה מיהא שקיל ואף דבכל תנאי שעליו לקיים צריך לברר שקיים מ"מ הכא אם נאמר שצריך לברר בעדים א"כ אף בלא נאבד הפקדון מנ"ל ששמר וכי לעולם יצטרך לעדים ששמר כראוי בכל רגע וע"כ דאדעתא דהכי נכנס שלא יצטרך לברר ועדיין יש לבאר בזה ויש סמך לדברי מהרי"ט שכ' טעם החילוק שבין קום ועשה לשב וא"ת דקום עשה יוכל בקל לברר וקצרתי

לט) ואם קנו מידו עיין ש''ך הביא דברי הב"י דלא מהני קנין לש"ת שישבע ולא כהד"מ והנה לשון הד"מ שהש"ת נמי יכול להתנות לשלם או לשבע ונראה כונת הד"מ היינו שכך יתנה שישלם או שישבע א"כ לא הוי קנין דברים שבאם לא ישבע יצטרך לשלם ודו"ק

מ) אחין או שותפין. עיין מ"ש בזה ס"ק ט' וס"ק י"ז וס"ק ל"ג: סימן סז

א) ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג. ראיתי בתומים כאן דבר חימה שהביא דברי התוס' דלכן לא תקנו ג"כ יובל שלא היו יכולין לעמוד בה לאסור בעבודת קרקע שתי שנים רצופות וכ' התומים ע"ז דאין זה מספיק למאן דפסק כר"י דשנת היובל עולה לכאן ולכאן וא"כ לא משכחת כלל שיארע שמיטה ויובל רצופים רק אתת לכמה יובלות עיי"ש ודבריו תמוהים ונראה דיסבור דאף אם שנת היובל עולה גם לאחריו מ"מ אתר יובל היו זורעים שש שנים ואח"כ עשו שמיטה אך זה טעות ולר"י אחר היובל לא זרעו רק חמש שנים ועשו שמיטה ולעולם אחר מ"ט עשו יובל ודו"ק כי קצרתי במובן במה שאין להאריך

ב) והמשכנתא וכו' ומקום שאין יכול לסלק עד סוף זמנו אין שביעית משמטתו. עיין סמ"ע ס"ק ט' כ' וז"ל וגם דוחק לומר דסוף זמנו