אבני שיש חלק א פא

סי' קל"ד עכ"ל ובנ"ד הרי כתוב בשטר הפשרה והכל בביטול כל מיני מודעי וכו' ובפיסול עידיהן וכו' וא"כ קם דינא אליבא דכלהו רבוותא שהמודעא בטלה והפשרה קיימת וכל זה שכתבנו אף שנודה שהרא"ם ז"ל היה אנוס אונס גמור וכ"ש שלפי האמת לא היה לו שום אונס כלל כמו שהעידו העדים ומה שהכריחוהו לעשות משפט כתוב לאשר ולקיים מה שפסקו להם חכמי תיטוואן דבר ברור הוא שאין זה אונס דלא מקרי אנוס מי שאונסים אותו לעשות מה שהוא חייב וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בתשובותיו באשה שמחלה כתובתה לבעלה ושוב טענה שאנוסה היתה מפני שהיה מגזים לישא אשה אחרת עליה וכדי שלא ישא מחלה לו ואנוסה היתה והשיב ז"ל דזה לא מקרי אונס כי כדין היה עושה לקחת צו אשה אחרת לקיים מצות פ"ו וה"נ מצוה לעשות משפט ומי שלא ירצה לקבל עליו את הדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומה גם שזמן הפשרה רחוק הרבה מזמן העמדה בדין ואיכא למימר שברצונו הטוב עשה אותה ולא היה לו שום אונס כלל ועיין במהר"י אדרבי ז"ל שאלה רז"ל ולראית האמת והצדק ח"פ בחדש אדר שנת המ"ה יירש"ו ארץ לפ"ק וקיים

הצעיר יהודה אלבאז סלי"ט

סימן נ"ו

זה מה שכתבתי על שאלה הובאה מדובדו מה"ר דוד הכהן אודות א' מבני החצר שבנה ב' בתים לצד דרום, החצר הנז' ופתח להם פתח דרך החצר הנז' והחזיק בכניסה ויציאה עד שעמדו עוררים וסלקוהו מהבתים ועמד וסתם הפתח ההוא ולא פרץ פצימיו והיום קנה חרבה לצד מערב ורצה לבנות בה ב' בתים ולעשות להם, פתח לצד מערב החצר הנז' וטענו עליו בני החצר שכבר נסתלקה שעבודו באותה סתימה והח' השואל דידיה אמר דלא נסתלק שעבודו מההיא דסי' קס"ב ס"ה דכל שלא פרץ פצימין וכו' ואחר שלא נסתלק מפתח א' מצי לעשות פתח אחר לצד מערב תמורת הראשון וסמכו את ידיו החכמים יש"ץ והאריכו למעניתם בפרט זה ונתברר להם מפי בעלי הריב ובני העיר הנז' שמציאות החצר הנז' היתה תחילה חצר א' וחלקו השותפין במחיצה וכל א' משתמש בחלקו ונשאר משותף ביניהם בית שער שפתוחים לו הב' חצירות וזה מה שכתבתי אני בקיצור נדרשתי לחוות דעתי בענין השאלה הנז' ואת אשר נגזר עליה ואחזה אנכי אשית לבי שממשמעות דברי השואל נראה שהא' מבני החצר שבנה ב' בתים בחרבה ופתח להם פתח לחצר היינו שפתח להם פתח לחצר השו' ממש דמדינא לא הוה מצי פתח עלייהו מפני שמרבה עליהם את הדרך ומשנה שלימה היא סוף פ' חזקת הבתים ופסקה מר"ן קנ"ד א' אלא שמחמת שלא מיחו בו ולא עכבו עליו בני החצר הנז' בשעה שפתח החזיק וזכה באותה פתח והיה נכנס ויוציא לבתים דרך אותו פתח ואין דובר אליו דבר ולהיות שנסתלק בדין מן הבתים עמד וסתם אותו פתח בנין עראי מעשה הדיוט ולא פרץ פצימיו ועמד היום לבנות ב' בתים אחרים לצד מערב ולפתוח להם פתח לחצר השו' ועמדו בני החצר וערערו עליו ומיחו בו בטענה שכבר נמחל שעבודו באותה סתימה שסתם הפתח שלצד דרום והשואל בתר דבעיה הדר' פשטה מההיא דסי' קס"ב ס"ה דכל שלא פרץ הפצימין לא נמחל שעבודו ומצי לפתוח פתח לב' בתים שבצד מערב וזה דבר שאין לו שחר דבשלמא אם חזרו לו הבתים שבצד דרום ורצה לפתוח הפתח שהיה מוחזק בו אז אמרינן אעפ"י שסתמו כיון שלא פרץ פצימין לא נמחל שעבודו ויחזור ויפתחנו אבל לפתוח לצד מערב פתח מחדש מי זה אמר ותהי שלא יעכבו עליו בני החצר שהרי יכולים לטעון נגדו שבצד זה יכולים להסתר ממנו ובצד זה אין יכולים וכמ"ש הלבוש בהדייא בסי' קנ"ד ס"ד והם דברי הטור והב"י בשם הרמב"ם הביא דבריהם מורם בהגה שם קנ"ד ס"ד

אלא שממה שנתברר להחכמים שמציאות החצר הנז' חלוקה לב' חצירות במחיצות ופתוחים שניהם לבית שער א' שהוא משמש לשניהם כניסה ויציאה ומה שפתח האחד פתח לבתים בצד דרום פתחו לתוך חצר המיוחדת לו דבכה"ג לא מצי בעל החצר האחרת לעכב עליו מלפתוח בשלו כחפצו אעפ"י שהוא שו' עמו בבית שער כמו דלא מצי השו' בחצר לעכב על הרוצה לפתוח פתח להבית שלקח בחצר אחרת לתוך ביתו כדפסק מרן קנ"ד א' כפשטא דמתני' סוף פ' ח"ה אחר שיגע ומצא דלא כהרא"ש שסובר אפי' לתוך ביתו לא מצי לפתח וכתב בבדק הבית וז"ל ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א והריטב"א מסכימים לדעת א' והתוספתא מסייעתם הכי נקטינן יע"ש

איברא דמדבריהם למדנו דדוקא להרחיב תשמישו בהבית שפתח לתוך ביתו ולא שוכנים דיורים שאם יכניס דיורים מרבים עליו את הדרך יע"ש ודלא כסברת החולקים שהביא מורם בהגה ס"ב דשותף יכול למלאות ביתו אכסנאים ודיורים אלא כפסק מרן שם שאפי' להכניס דיורים לביתו לא מצי דחבירו מעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך יע"ש, ובנ"ד שכבר החזיק בפתיחת הפתח הא' והיה מכניס דיורים כיון דלא נמחל שעבודו בסתימת הפתח ההוא משום דלא פרץ פצימין מצי להכניס דיורין בפתיחת הפתח הב' שכבר החזיק להרבות עליהם את הדרך ולא מיחו בו ובר מן דין בנ"ד שאין הדיורים עוברים על בעלי החצר אחרת ממש אלא דרך הבית שער המשותף ביניהם לא שייך הרבות עליהם את הדרך דלאו עליהם היא הדרך אלא על הבית שער ואין כאן היזק ראיה, ולראיה חתמתי בכ"א בטבת משנת אשר"י כ"ל חוכי לו וקיים

שאול ישועה אביטבול סלי"ט

סימן נ"ז

הובא לידי פנקס עזבון הר"ש אלקובי שנתחלק בין אלמנתו ובין אברהם בנו וב' בנותיו הקטנות במקרקעי ובמטלטלי עפ"י הגורל במעמד הר"א אלבאז האפוטרופוס שנתמנה על היתומות וחתומים על החלוקה הר"א אציני ודעימיה, וזה מה שכתבתי עליו לקיים החלוקה הנז'

נדרשתי אח"מ לחוות דעתי מה שהדין נותן בחלוקה זו אם היא קיימת וזכה כל א' במה שנתברר לחלקו או אם יש מקום לחזור שום א' לבטל חלוקה זו מחמת דאית בה תיוהא, חדא שהיתומות היו קטנות בשעת החלוקה והר"א אלבאז שחלק בעדן לא ידענא מי מינהו אם אבי יתומים מינהו או ב"ד מנוהו או מעצמו נתמנה להיותו קרוב. ואפי' אם דיינינן ליה דין אפוטרופוס גמור עדיין יש תיוהא בחלוקה זו מחמת שלא קנו העדים מידם לקיים החלוקה שחלקו ולסלק כל א' עצמו מחלק חבירו ואשיב על ראשון ראשון דודאי דין אפוטרופוס גמור דיינינן להר"א אלבאז שעמד על החלוקה כי קרוב הוא וגברא חזי למנוי זה זריז ונשכר להפך בזכות היתומים ולפקח עליהם