אבני שיש חלק א סח

סמכו עליהם בפסק הא' אפשר חזרו בהם העדים כשהזקיקום ב"ד להגיד בפני כת האחרת דכל שלא העידו בפני בע"ד חוזרים ומגידים וכל מה שנתפרסם לב"ד לזכות הקונים חזר ונתפרסם להם לאידך גיסא לזכות הקהל ומה גם בהיותם ב"ד של ארבע כנ"ל, ולהיות שהפסק האחרון שפסקו חכמי מקנאם בש' תקנ"ו הוא אחר עידן ועידנין וכתבו מה שנשאר בזכרונם כמו שפירש בדבריהם אינו מן התימא אם מצאו בו דברים סותרים לפסק הא' שבאורך הזמן נשכח מהם מה שהיה גלוי וצפוי לפניהם בפסק האמצעי באיזה אופן היתה סתירת הפסק הראשון שהשכחה מצויה ברוחות מיום שנשתברו הלוחות, ולא היו צריכים חכמי מקנאס לכתיבת הפסק האחרון כי יש די והותר במה שהעידו עדי שטר מכר שראו הפסק העיקרי שעמדו ב' הכתות לפניהם וזכו הקהל בדינם ועל כגון זה אמרו יפה שתיקה לחכמים שאלמלא לא כתבו הפסק הזה האחרון לא היו נותנים אצבע בין שני החולקים עליהם, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. שהרי עיקר מה שמצאו חכמי ארבאט לחלוק ואת כל חילם נאחז בסבך מציאות דברים סותרים שמצאו בין הפסק האחרון לפסק הראשון ואלמלא שתו עיני השגחתם דאיתיה לפסק האמצעי שמעידים עליו עדי שטר מכר שעמדו ב' הכתות לדין ונפסק הדין ביניהם לא הוו דייקי אחר מעשה ב"ד ולא היו משגיחין בהשני פסקים שסותרים זא"ז כיון שהאמצעי שלם ולא שלטא ביה עינא

ומ"ש דלפי זה שנעשה הדבר ע"פ גזירת חכם שתצא האלסאקא מיד הקהל ותכנס לזכות המלך ועשה השר והצליח לקיים מאמר המלך אין לך יציאה גדולה מזו עכ"ל, ודברים הללו אין להם שחר דלדידהו מי ניחא כיון שגזירת המלך שתצא מיד הקהל למה הניחם השר לשאת ולתת בה אותו החדש שנשאר להם לתשלום שנת קנייתם אלא ודאי שאין לו רשות להוציאם תוך זמנם, ומה שאסף וקבץ השר כל הסחורה לרשותו וכן מה שעכב עליהם לשולחם למקומות אחרים אינו מחמת שיצאה מידם אלא מחשש הפסד דמטי להבאים אחריהם להסתחר בשנה הבאה שאם היה מניח הסחורה ברשותם היו מוצאים מקום להטות לבות בני אדם הרגילים לקנות מהם למכור להם הרבה ביחד מה שיספיק להם לשנים ושלשה חדשים וממילא הנכנסים אחריהם יפסידו ריוח אותם החדשים לכך נתחכם השר שלא להניח להם יותר מכדי ספוקם וכל היתר הניחו ברשותו ואין כאן שום יציאה מיד הקהל כלל, ומה גם שהדיינים החתומים על ב' הפסקים הללו קרובים זה לזה ואין כאן לא מגידים ולא חוזרים ומגידים ובחנם כתבו חכמי רבאט עליהם כיון שהגידו בפסק הא' שוב אינם חוזרים ומגידים גם מ"ש אח"כ שהכריחו שיצאה מיד הקהל לסברתם וז"ל מה ישיבו הקהל לקונים על טענה זו אם נאמר שמכחישין בזה לקונים ואומרים להד"מ א"כ הקונים נאמנים לומר שלא נתקיים התנאי כיון שיש עדים שהשטר נעשה על התנאי וכמ"ש מר"ן בסי' פ"ב סי"ב שאם הודה המלוה נשבע הלוה היסת ונפטר עכ"ל, וגם זה אינו דשאני נ"ד שהתנאים שהיו ביניהם היו כתובים בהטר החיוב ולא מפי המלוה אנו חיין ולא מפי עדים שבע"פ וכיון שהתנאי כתוב בשטר יד בעל השטר על העליונה וכשם שיכול לומר לא נפרעתי כך יכול לומר נתקיים התנאי שבו, וכן מצאתי להרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בפסקיו וז"ל וההיא דסי' פ"ב סי"ב מיירי שאין שום תנאי כתוב בשטר אלא הלוה טוען ע"פ שתנאי היה וקיימו ולפיכך אם המלוה מכחישו ואמר שלא היה תנאי כלל הא לא קא מרע לשטריה והרי הוא ככל השטרות ונשבע ונוטל, אבל אם הודה המלוה ואמר שתנאי היה ואינו כתוב בשטר אלא שהלוה אומר קיימתי התנאי שבע"פ ומלוה אומר לא קיימת הא מרעיה לשטריה כשהודה שהיה תנאי ע"פ ולא נכתב ולפיכך נעשה כמלוה ע"פ ונשבע לוה ונפטר אבל הכא הרי התנאי כתוב בשטר אלא שהלוה אומר קיימתיו ובמאי מרעיה לשטריה המלוה שיעשה כמלוה ע"פ, הרי כשם שיש לו דין שטר לגבי החוב כך יש לו דין שטר לגבי התנאי וכשם שיכול לומר המלוה לא נפרעתי כך יכול לומר לא קיימת תנאך ודין שניהם שוה עכ"ל, וא"כ בנ"ד שהתנאי כתוב בשטר החיוב שביד הקהל כשם שיכולים לומר לא נפרענו כך יכולים לומר נתקיים התנאי שהיה בינינו ואין צורך להאריך בכל הפרטים שכתבו שאין להם קיום והעמדה בנ"ד, ולראית האמת ח"פ צפרו יע"א בחדש אדר משנת וא"ל תצ"ל מפי דבר אמת עד מאד

נאם שאול ישועה אביטבול יס"ט ע"ה שלמה אביטבול ס"ט הצעיר אברהם ן' יעקב ה"ן אציני יצ"ו

סימן מ"ז

נדרשתי אני חחים מטה להשיב שואלי דבר בענין ראובן שהיה נגיד ומצוה וקרוב למלכות כאחד מעבדיו ושמשיו של המלך ונטל המלך קרקעותיו של ראובן מחמת איזה חוב שהיה נושה בו או מחמת שכעס עליו המלך וכיוצא בזה מדברים שהם חקי המלכות והמלך נתן הקרקע ההוא לשר וגדול מקרובי המלכות לעשות בו כרצונו, ועמד השר ההוא ונתנו לאיזה בר ישראל הרגיל עמו לשרתו לדור בו חנם או השכירו לאיזה בר ישראל לדור בו. מה יהיה משפט בר ישראל ההוא עם הבעלים הראשונים באי כחו של ראובן אם יש בידם כח לסלק השוכר ההוא מלדור בקרקע ההוא ויטלוהו לעצמן לדור בו או להשכירו למי שידור בו או אם נתנה השר חנם שלא ידור המקבל מתנה אלא יתנו לו שכירות ערך מה שראוי ליטול השר

תשובה דין זה אינו אלא בישראל המוכר קרקעו לגוי שאין יד המלך באמצע משום שהגוי הקונה אינו זוכה אלא בגוף הקרקע ונשארה החזקה לזכות הבעלים ואז לא מצי שום א' מישראל לשכור מהגוי בלתי רשות בעל החזקה ואם עבר ושכר אינו אלא שלוחו של בעל החזקה וכשירצה בעל החזקה להניח השוכר מהגור לדור יפרע לגוי כמו שפסק עמו ויפרע לבעל החזקה לרצונו של בעל החזקה וכשירצה בעל החזקה לדור יתן להשוכר מהגוי השכי' אשר פסק עם הגוי וידור הוא כמו שמפורש הדבר היטב בפסקי הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בפסקים שביד נכדו סי' קל"ח באורך אבל בנ"ד שהיתה יד המלך באמצע בין שנטלה מראובן בחובו בין שנטלה מחמת שכעס עליו דקי"ל בסי' שס"ט סעיף ח' דמלך שכעס על א' מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח מהמלך הרי הוא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו וסיים בה הלבוש שזה דרך המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודם ונעשית חצר זו או שדה זה כהפקר וכל הקונה אותה מאת המלך זכה בה עכ"ל יע"ש, הרי כל שנטלה המלך באיזה אופן שיהיה מחקי המלכות אינו גזל והופקע שעבוד הבעלים מהקרקע הוא בדינא דמלכותא וכל הקונה ממנו זכה ואין לומר שלא