אבני שיש חלק א ו

הסיגים בהאלכוז'א ונשאר הכסף מזוקק והעופרת הנמצא בהם אינו אלא מעשה רמיה שעושה הצורף שאחרי שרואה שנזדקק הכסף מהסיגים הוא נותן עופרת וממהר לכבותו במים ונשאר העופרת בתוך הכסף מונח ומובדל מהכסף וכשמשבר הכסף ניכר העופרת בזה הוא דאפי' אין בו שיעור אונאה מחזיר לו שיעור העופרת כסף דכסף קנה ולא עופרת, וכן אנו דנין והולכים וההיא דריש סי' רל"ב אינו ענין לנד"ז ולראיה חתמתי פה פאם יע"א בתמוז התקס"ז וקיים

שאול ישועה ס"ט

סימן ג'

בהיות אמת שבחדש אדר שני התקמ"ח ליצירה עמדו לפני הר' משה אסולין תובע ליהודה בן אברהם אביטבול דמתקרי סחראווי תביעה בשטר ורצה יהודה הנז' לפורעו בשומא שישומו לו ששה עורות שיש בידו וחשש משה הנז' על העורות הנז' פן מחר ומחרתו ימצאו להם בעלים ויאמרו הנה סחורתינו בעין והשיב יהודה הנז' שקנאם מהר' דוד הכהן בהקפה עד ערב חג הסכות הר"ל ותשעה היו וכבר שלח יד בשלשה וחתכם ועשה אותם טלאי למנעלים ונומיתי להם כיון שקנויים הם אצלו לזמן ועדין לא הגיע הזמן ונותנם מרצונו מה לי הם מה לי דמיהם ואחר שנשומו בסך צ"ם הוסיף משה על השומא עד סך צ"ם ה"ם ומחל לו בסך ח"ם ד"ת שנשארו מהשטר וקרע לו השטר והלך כל א' לדרכו ובחדש זו משנה הנז' עמד הדרך ותבע ליהודה הנז' ניתן לו העורות באמרו שהעורות הם של הגוים והיו מופקדים אצלו והיה רוצה לסרסר בינו ובין הגוים במכירתן ופסק עמו הדמים ונתנם לו ליבשם פן יפסידו והמכירה היתה על תנאי אם יתרצו הבעלים, ויהודה השיבו אתה מכרת לי וקבלת אחריות הגוים ותבע דוד למשה הנז' ואמר לו שלא ישלח ידו בהעורות עד שיודע מה יעשה עם הגוים ונתחייב יהודה הנז' שבועה שכדבריו כן הוא ובאו הגוים ואמרו שהעורות כבר מכרו אותם לאברהם אדהאן והוא הפקידם אצל דוד הנז' ודוד השיב שאברהם הנז' הפציר בו להחזירם לגוי הנז' ולא נתרצה להחזירם והיה רוצה למוכרם לשים שלם בין אברהם ובין הגוים אם תהיה המכירה באופן שימלט אברהם מידם ותהיה תביעתם על זולתו ולא מכר ליהודה הנז', אלא ע"מ שיתרצו וכשמעו שיהודה שלח יד בשלשה מהם התרה בו שלא יוסיף ידו לבלע הנשארים, ורציתי להחמיץ דינם עד שיבא אברהם ונדע מה נעשה ולעת ערב הביא הרד"ך הנז' ליהודה הנז' והודה שכל מה שאמר למשה הנז' לפני וכל טענות שטוען היום הכל שקר שהאמת עם דוד שהמכר היה בתנאי שיתרצו הבעלים, ונומיתי לו שאין הודאתו כדאי לחוב לאחרים אלא שהגוים עושים עיקר מהודאתו ולמחר בבוא אברהם שאומרים שקנה מהם ויאמר להם עדין לא לקחתי העורות והנחתי אותם ביד דוד שהיו מונחים אצלו כבר תנו לי העורות ואתן דמים אז יוציאו העורות מיד משה בדיניהם שהם לא מכרו כלום ותבע משה הנז' לדוד הנז' ואמר לו ירא אני פן מחר יפסידו העורות והגוים יכריחוני לשלם הפסדם ועתה הנה העורות בידך וישומו השמאים דמיהם והשבעה לי שהודאת יהודה לא היתה דרך קנונייא יען שגם יהודה הנז' כשראה שהודאתו לא חייבה אלא את עצמו חזר ואמר שפתהו דוד על ככה והבטיחו לתת המשא על משה הנז' ויוציאו נקי באופן שהדין עם משה הנז' להשביע לדוד הנז' שלא מכר העורות בהחלט ליהודה הנז' לזמן ושלא לימד ליהודה על ככה וטען עליו דוד הנז' שאפשר שהודאתו הראשונה שהודה שמכר לו דוד בהחלט היתה ע"י פתויו של משה וקבל חרם משה שלא למדו ולא פתהו על ככה אלא לפי תומו אמר לו הדברים לפני כאמור לעיל, וטען דוד שאפשר שימצא עדים שהיו בשעת המכר והיה על תנאי ונתתי לו זמן שלשים יום לבקש על העדים המצוים פה ועל יהודה צרפתי שבאלעליל שישלח לשם ויבוא דבריו של העד, ולראיה ח"פ היום ט"ו בחדש זו שנה הנ"ל וקיים

שאול ישועה ס"ט

עפ"י האמור דמשה הנז' יש לו ידיעה שהעורות הם של הרד"ך ולא יהיה אלא כדבריו הא' שמשה קנה אותם בהקפה מאת הרד"ך ומשה הנז' פרע חובו בהם ליהודה הנז' מ"מ מאחר שהסחורה שהיא העורות הם בעין ולא לקחם יהודה הנז' מאת משה הנז' בדרך מקח וממכר אלא לפרעון חובו שהיה נושא בו מקודם בדין הוא שיחזור הרד"ך על יהודה הנז' ויקח את שלו דהמוכר סחורה לחבירו שאין כונתו אלא להתעסק בהם ולהעמיד לו דמי סחורתו ולא למשתי בהו שכרא או לפרוע בהם הקפותיו ודינו כדין המתעסק דאיתא בי"ד קע"ז ל"ב נתן המתעסק מתנה מהמט' של העסק לאחרים והביא בעל העסק וכו' מוציא מידם וכתב שם הש"ך דוקא נתן אבל לא מכר דהא כל עיסקא ניתן לימכר וברשות קנה ע"כ, הרי דאינו מוציא מידו אלא דוקא שמכר וקבל דמים דאדעתא דהכי יהיב ליה למכור ולהחליף זה בזה כדי שיעמדו מעות העסק דמה לי הן מה לי דמיהן ואפי' אם אח"ך הוציא המתעסק המעות ביציאותיו או פרע בהם הקפותיו אין לבעל העסק על הקונה כלום דאדעתא דלמכור ולקבל מעות נתן לו. לא כן בנותן מהעסק עצמו בתורת מתנה לא היה לו לקבל מאחר שיודע שאינו שלו ואם כך אמרו בנותן דדמי קצת למקח דאם אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא יהיב ליה וכההיא דאמרינן לגבי מוכר ונותן דעשו בהם תקנת השוק משום דמתנה כמכר כמבואר בח"מ קי"ג בסופו כ"ש בפורע חובו והקפותיו דמוציא הוא מידם ודין מוכר סחורה עדיף מדין עסק דאלו העיס' פלגא מלוה מיהא אית בה ואפי' פלגא מלוה מוציא מידו כמ"ש הלבוש וכן העלה הרב דברי ריבות סי' ש"א יע"ש והלא דברים ק"ו דאפי' מלוה דלהוצאה ניתנה מוציא מידו כ"ש מוכר סחורה דלאו להוצאה ניתנה לו אלא למוכרה יד ליד ויעמיד לו מעותיו והגם דפלגא מלוה נמי בעיס' אינו רשאי להוציאו בהוצאותיו כמבו' שם ל' מ"מ מוכר סחורה כדין עסק הוא בפלגא פקדון דלאו להוצאה מכר לו סחורתו אלא להסתחר בה ולהעמיד לו מעותיו וכן ראיתי לראשונים זלה"ה שפסקו ע"ע כזה והביאו ראיה לדבריהם מדין אשה שלותה ואח"ך נשאת דאין ב"ח גובה מבעלה ואם המעות בעין שלותה ממנו ועדין הם קיימים חייב הבעל לשלם כמבואר בא"ה צ"א ד' והרי רשות בעל כרשות לוקח דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואפ"ה אם הם בעין מוציא מידו ב"ח דלא עשו תקנת השוק לגבי בעל דלא מידי חסריה כ"ש לגבי זה שפרע בהם הקפותיו דב"ח הנפרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק כדקי"ל דב"ח לא עשו בו ת"ה וטורף המוקדם מב"ח המאוחר מטלטלין המוקדמין כמבו' ח"מ קי"ג ואם כך אמרו אפי' בהלואה דלהוצאה ניתנו דאם הם בעין מוציא מיד הבעל אע"ג דלוקח הוי כ"ש בב"ח זה שאינו לוקח אלא נפרע בחובו הוא ואם עדין בעין וגם כבר תפסם הרד"ך תחת ידו דבדין הוא שיטול את שלו ולא יתקיים בו שורו טבוח לפניו ואין