אבני שיש חלק א ה

דהודאה כהלואה דמייא וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימני לאסהודי עליה, גבי הודאה נמי אע"ג דלא מקבל לאחריני עליה מהימני דמשעת הודאה איחייב ליה והני גלוי מילתא בעלמא נינהו עכ"ל. הרי דהודאה. והלואה כהדדי נינהו ושקולים הם ויבואו שניהם, ואע"ג דבנדון דידן הוייא הודאה בחד והתם הודה בפני עדים קתני הא קי"ל בסעיף יו"ד דהודאה בפני עד א' הוייא הודאה בין לישבע על פיו אם כפר בין לפרוע אם הודה שהודה לפניו ולא מצי למימר כיון דלא הוו שנים לא חששתי ומלי דכדי נינהו שזו סברת בעל המאור היא ואדחייא לה מהלכה כמבואר בב"י בסי' הנז' וכיון דהודאה בחד הויא הודאה לא גרע חד דאיתיה בנ"ד קמן או ליתיה קמן משנים דילתנהו דאע"ג דהוו שנים הא ליתנהו וא"כ הכא בנ"ד אעפ"י שכפר ולא הודה שהודה לפני העד הנז' כיון דחזו ליה עידי הכמנה שהודה לפניו אין לו פה להשיב דלאו כל כמיניה שיכחיש את העדים שראו שהודה לפניו, והאי דכתב מר"ן דהודאה בפני עד א' הוייא הודאה בין לישבע עפ"י אם כפר וכו' נראה דאיירי באופן דלא מצי למיטען טענת משטה דאי במצי למיטען טענת משטה הרי מחייבו שבועה אם כפר הרי הטוען להד"ם כטוען משטה כדכתב מר"ן בריש סי' פ"א ומשום דמלי דכדי. לא דכרי אינשי יע"ש, וגם כשהודה שהודה לפני העד למה יתחייב לפרוע הרי מצי למיטען משטה אלא ודאי בדלא מצי למיטען משטה ומשכחת לה בנדון דידן שהעד עצמו תבעו ולא הבעל דבר ולא שייך טענת השטאה אלא כשבעל דבר תובעו דמצי אמר כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן השטיתי אני בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי אבל כשאחר תובעו איך שייך טענת השטאה שהרי הבעל דבר לא היה תובעו בכלום ולא היה משטה בו כדי שישטה בו גם הוא בהודאתו. וכדכתב בעה"ת בשער מ"ב הביא דבריו מר"ן בסעיף כ"ד יע"ש. ומעתה קם דינא דבנ"ד דלא היתה התביעה ע"י הבעל דבר לא שייכא טענת השטאה ובין שטוען משטה או להד"ם אינו כלום והשתא דאתינא להכי גם בעדי הכמנא דמטעם השטאה נגעו בה וכדכתבו הפוסקים בטעמא דמילתא דכיון דלא הו"ל להנתבע לאסוקי דעתיה שיש שם עדים יכול לומר להשטות אמרתי כן הרי דמטעם השטאה נגעו בו והשטאה אינה אלא כשבע"ד תובעו משא"כ בנ"ד שהעד עצמו גלגל עמו בדברים וסייעתא דשמייא הואי דאדם עובר עבירה בסתר והב"ה מכריז עליו בגלוי ולהוד'ות נתן בלבו וחזו ליה עדי סכמנא עדותן עדות. וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות

הצעיר ישועה אביטבול בכמוהר"ר יצחק זלה"ה

כן נראה לי שכך הוא הדין שזה משה ן' יחייא ן' סיסו נתחייב ע"פ העד ועדי הכמנא ששמעו מפיו שהגנבה שנגנבה להר' מרדכי ה"ן אלבאז שהוא גנבה שכן מתלקט מתוך עדותם שכן שמעו מפיו ובלי ספק ששיחתו זו הקלה שהיא דרך שאלה ותשובה בדרישה וחקירה דרך תחבולה הויא הודאה גמורה ועדיף מאתם עדי וכמ"ש מר"ן בסעיף ח' ואמר כן דרך הודאה וכו' אע"פ שלא אמר אתם עידי ולא אמרינן טענת משטה אלא במשיב הן ותו לא לשון קצר ומצי אמר בתמיהה נתכוונתי ודכוותה ג"כ גבי עדי הכמנא דסי"א וי"ב דלא מהני משום דאמר לשון הן פעם אחת והרי גילה דעתו דנתכוון להשטות בו ואין הכי נמי התם בהודאה היוצאת מסיפור דרך ארוכה ומשיב לשאלה כמו הכא שאמר לו הלויני מהגנבה והשיבו איני יכול לשלוח: יד בה עתה עד עבור זמן מה וחזר הוא ואמר מא משתלוש ס"ם אוקייא וכו' וחזר ואמר לו מא תוורישי עלא רוחך והשיבו על זה וכהנה רבות שכל הסיפור דבר יוצא מדבר ודאי דמהני בעידי הכמנא דזיל בתר טעמא דעידי הכמנא משום. דמצי אמר משטה וזה לא שייך אלא באומר הן ותו לא דשייך השטאה ודייק לשון מרן שהזכיר לשם וא"ל הן וכן בס"א א' ובכל סימן ל"ו דוקא באומר הן אבל אם יהיה בסיפור ארוך ודרך שאלה ותשובה ותשובותיו סובבים ומודיעים. שגנב מהני אף בעדי הכמנא ומה גם דלא שייך השטאה משום דלא הוי ע"י תביעת תובע וגם לא שייך השבעה כי מי הוא זה דבשביל לא להשביע משים עצמו רשע לפני המקום אפי' שעה אחת ולא עוד אלא דמי למ"ש מור"ם בס' י"ד ב"ד שהכריזו וכו' דה"נ דלא להשביע ל"מ טען שהיתה קצת תביעה ע"פ העד שרוצה להוציא מה שבלבו משטה דלא היתה תביעה מבעל דבר עצמו, עוד נ"ל דשאני הכמנא דהודאה דהלואה דלא מהני משום דכוונת הלוה בהודאתו להתחייב לבעל דבר בהודאתו ואהני, חזקה אין אדם אומר אמת אלא באתם עדי משא"כ בהודאת הגנב דלא היתה כוונת העד לחייבו ואדרבה היה מראה לו שיפה עשה ושגם הוא לא היתה כוונתו להתחייב אלא שגילה לו מסתוריו שהוא בעל הגנבה ונתן סימן במנינא ומהו הדבר שגנב אטו לא יאמין כי יסופר. אתמהה, ומה גם שהכל יודעים שהגונב עבירה היא בידו וחרפה היא לו בזה ובבא וא"כ מה לו לשקר ולומר שגנב ומשים עצמו רשע לפני המקום ב"ה ומבאיש. את ריחו לפני הבריות על לא חמס בכפו ואף אם יהיה שוטה לא יעשה זאת ומה גם דאין אדם חוטא ולא לו ואין אדם משים עצמו רשע וא"כ ברור הדבר מאין ספק שמשה הנז' חייב להחזיר הגנבה לבעליה כל מה שגנב לו במושלם הלא היא כמוסה עמדו חתומה באוצרותיו ולראית האמת והצדק. חתמתי פה פאס יע"א בחמשה עשר באב יה"ל מש' התק"ל ליצירה וקיים

אליהו הצרפתי ס"ס

מילתא דפשיטא היא שהיקר משה הנז"ל נתפש בגנב. ממש וחייב לשלם ע"פ הודאתו שהודה לפני העד הנז"ל ואע"ג דליכא אלא עד אחד בהודאה מ"מ הא, איכא תרי סהדי אחריני ששמעו בהודאתו שהודה לפני העד ואינו יכול להכחישו בשבועה גם שלא לטעון משטה שהרי לאו בעל דברים דידיה היה תובעו וטענת שלא להשביע לא שייכא בנדון זה כלל ואין צורך להאריך ולכפול הדברים. שכבר נכתבו ולראיה חותם פה פאס יע"א

הצעיר מתתיה סירירו ס"ט

סימן ב'

נדרשתי להשיב מהו הדין במוכר לחבירו כסף מזוקק הנק' ארח'א וכששברה מצא בתוכה עופרת והחזירה לכור ונחסר ממנה שיעור העופרת אבל אין בו כדי הונאה, ואמינא ודאי אפי' אין בו שיעור אונאה משלם דמי העופרת כסף דעד כאן לא קאמר מור"ם בהגה סוף סי' רל"ג המקח קיים ומחזיר לו האונאה דמשמע בשאין שיעור אונאה אינו חוזר היינו סוגי כסף המעורבים בכסף דשדו תיכלא בכל הכסף והוא הכסף הנק' אלעמ'ל ואם על ידי רבוי הסגוי נתאנה לוקח בעינן כדי אונאה אכן המוכר לחבירו ארח'א שנזדקקה מכל סיג על ידי העופרת והאלכוז'א שנבלעו כל