אבני שיש חלק א נט

שדואג שמא יבוא אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבא לידי הפסד אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע בעל הנכסים ופורע חובו נמי לאו מידי יהיב ליה אלא מצילו מצער בעלמא וכו' כדמפרש טעמא בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל יע"ש, וא"כ בנ"ד שהדבר ברור דברי היזקא שיבא לידי הפסד כנ"ל אינו נכנס בסוג נתפס על חבירו וחייב לשלם במיטבא אפי' אם היה נדון זה ענין לדין נתפס דאיירי בפורע חוב כדכתיבנא אלא דלא צריכנא לכל זה דודאי הוא חייב מדינא דגרמי בלא שום פקפוק החו"פ צפרו בתמוז ש' והוציא את האב"ן הראש"ה לפ"ק וקיים. שאול ישועה ס"ט סימן מ"א

למשפט עמדו אביגיל אשת חיים ז' לחזאן עם בעלה הנז' כי בעלה הנז' זה כמה שנים והוא חולה עד שנקש כל אשר לו ולא יוכל להסתפק אפי' לחם לאכול ולכן תובעת גטה וכתובתה ואם אין לו רוצה לטרוף בכח כתובתה קרקע שמכר בעלה מאוחר לחיוב שטר כתובתה ונפסק הדין שהדין עמה בכתובתה על שטר חוקה סימן ע' ס"ג שאם אין לו אפי' לחם לאכול כופין אותו להוציא ותהי כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן ע"כ, ממילא מש' שאם יכולה לטרוף בכח כתובתה טורפת ואפילו שבועה א"צ רק שישבע בעלה שבועת הגאונים, ונד"ז מפורסם לכל וידוע עניותו וחליו מעיד עליו דלית ליה מגרמיה כלל באוכן שהיא אינה צריכה שבועה דהו"ל כחוב שיש בו זמן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והוא א"צ לישבע כי מפורסם לעיני השמש והירח עניותו ודלותו ואפי' אם תוותר האשה על הגט שלא לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה וכמ"ש בסוף סימן קנ"ד ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין ואם לאו אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה עכ"ל, וממילא אין לחוש בזה למ"ש בתקנות דאף הבעל המגרש אשתו ויש לקוחות מאוחרים לכתובת אשתו צריך שידירנה הנאה שלא יחזירנה עד שיפרע ללקוחות דאע"ג דמן הדין דוקא בערב דכתובה ובהקדש צריך שידירנה הנאה אבל לא בב"ח ובלקוחות משום דאינהו דאפסידו אנפשייהו בעיסקא בערכין כו' והביא בסוף סימן ק"ב ע"ש מ"מ הם ז"ל תקנו והשוו הב"ח והלקוחות לערב הכתובה והקדש כמפורסם בתקנות מ"מ פשוט היא דדוקא שהגירושין באין מרצון הבעל ואינו מחוייב מן הדין לגרש דאז חיישינן לקנוניא אבל במחויב מן הדין לגרש אלא שאינו רוצה להדירה הנאה מה נעשה לו פשיטא דמגבין לה חובה וטורפת מהלקוחות ותשאר תלויה ועומדת עד שירצה לגרש או ירצה אותה ותשאר עמו, ומ"מ כתובה מיהא תגבה ולא חיישינן כלל דבשלמא כשהוא רוצה לגרש מעצמו ואין עליה חיוב לגרש שאז אם לא ירצה לגרש והיא תובעת הגירושין אז דינה כמורדת ואין לה כתובה וממילא לא יועילו הגירושין לטרוף מהלקוחות ולזה כשהוא רוצה לגרש חיישינן לקנוניא אבל כשמחויב מן הדין לגרש כגון נד"ז שאפילו כשיבואו הגירושין ממנה לא תקרא מורדת ואין שייכות לחשש הקנוניא

כללא דמלתא שנראה שהדין דין אמת שיכולה לטרוף מהלקוחות המאוחרים לכתובתה הן נתגרשה הן לא נתגרשה ולראיה עד"ה ח"פ אך להיות שדין זה בקרובים לי מצד חתנות לכן לא פסקתי אותו בהחלט עד שיצא מוסכם מהרחוקים, ולכן מורה הוראה יגלו דעתם בדין זה וכו' וה' יצילנו משגיאות כי"ר. ע"ה רפאל בירדוגו ס"ט הד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו וכל דבריו אמת וצדק ואינם צריכים חיזוק ולראיה חתמנו פה וקיים

ע"ה יהודה אבן עטר ס"ט שמואל אברהם אבן זמרא סי"ט

ראוים הדברים למי שאמרן עשוים באמת וישר דבודאי מן הדין מי שאין לו במה לזון את אשתו אפי' בלחם דכופין אותו להוציא ותהא כתובתה עליו כחוב עד שתשיג ידו ותמצא ממה ליפרע והיכא דאיכא לקוחות מאוחרים לכתובה הרי יש לה ממה ליפרע וטורפת בדין מן הלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו שיודעים שכתובת האשה קדמה למכר ולא חשו לקיים מקחן ע"י שתסלק האשה שעבוד כתובה מעל המקח כמה דנהוג עלמא בכל שטרי מקח וממכר וזו עדיפא ממלוה קדומה בשטר דאית לה דין טרפא משום דבשטר אית ליה קלא ומשום דהו"ל לחקור ולדרוש בתר קלא אם נכסי המוכר משועבדים כבר וכ"ש בזו דאין צריך שום דרישה שהכל יודעים שיש שעבוד כתו' לכל אשה על נכסי בעלה דהכי איתא בפ' גט פשוט דף קע"ה ע"ב אמר עולא דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה עפ"י גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה עפ"י אינו גובה אלא מנכסים ב"ח משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו נפשייהו פרש"י שלא חקרו בדבר ע"כ, ופסקיה הרמב"ם פ' י"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' וז"ל כל מלוה בשטר גובה אותו מן היורשים ומן הלקוחות כמו שנתבאר ומלוה עפ"י גובה מן היורשים ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה אבל מלוה שבשטר קול יש לה והלוקח הפסיד את עצמו שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה עכ"ל הרי דטעם גביית מלוה מהמשועבדים משום שעבודא דאורייתא ואפי' הכי גבי מלוה עפ"י דלית קלא חשו לפסידא דלקוחות דאנוסים הם ומאי הו"ל למעבד כיון דלית קלא וגבי מלוה בשטר דאית לה קלא לא חשו לפסידא דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו שלא שאלו בתר קלא אם נכסיו משועבדים כדאמרן וכ"ש גבי שעבוד כתו' המפורסם כדאמרן ומהשתא מאי דאשכחן בתקנה שנתקנה בעשור א' לשבט שנת בה"ר ציו"ן שהיא שנת שס"ג דחשו לפסידא דלקוחות גבי שעבוד כתו' והתקינו לסופרים להודיע לקונה או אל המלוה שאם האשה תסלק שעבוד מעל הנכסים של הלוה מוטב כי דע לך כתו' אשתו קודמת ואם לא תסלק מחר תפסיד חובך ונתנו טעם משום שהרבה אנשים לאו כ"ע דינא גמירי ואינם יודעים שקודמת להם כתובת אשה ומדינא כתובת אשה כחוב שוויוה רבנן ואם ימות הבעל היא קודמת וב"ח יפסיד מעותיו שכך הדין בכתו' שהיא כדת עכ"ל נראה דחשיב לשעבוד כתו' אשה דבר נעלם מעיני בני אדם דלאו דינא גמירי וזה מלתא דתמיהא שהכל יודעים כלה שנכנסה לחופה עומדים וקורים כתובתה בשעת החופה ואיך חשבי ליה דבר נעלם והוי לכאורה היפך ממאי דכתבינן ונראה ודאי דשני תקנות תקנו בו ביום תקנה שהמוכר קרקע ולא סלקה האשה שעבוד כתו' ורוצה לגרשה כדי לטרוף מהלקוחות שידירינה הנאה ותקנה זו בכתובת קאשטילייא איתא דלא הזכירו אם ימות הבעל משום דגבי מיתת הבעל ליכא פסידא לא לב"ח ולא