אבני שיש חלק א נח

עון אשר חטא אבל אם אותו שנתפס עליו הוא מאנשי בליעל שיש בידו עון אשר חטא שהוא מלסטס את הבריות ולא יחרוך רמיה צידו וכל מקום אשר דבר המלך ודתו ותורתו מגיע חייבים להוציא בלעו מפיו ולא יהיה חוטא נשכר וכו' וסיים והני רשיעי נמי אם באת להחזיק בידם ולהפך בזכותם נתת יד לפושעים ויוסיפו להרשיע וכשתוציא בלעם מפיהם יחזו דלא אהנו מעשייהו ולא ישובו לכסלה עוד יע"ש, ובנ"ד זה האנס בקש לקעקע בצתן של ישראל במעשה הרע ההוא שעשה לולי ה' שהיה לנו, וראוי הוא לקונסו ולייסרו בכל מיני יסורין ועונשין וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ולראיה ח"פ וקיים

ע"ה יהודה אבן עטר יס"ט נאם חיים דוד סירירו סי"ט

עליונים למעלה הניפו ידם בחרב לטושה לחיובו של רשע על צע"ר בת רבים חזות קשה, אמרי לה להאי גיסא, ולא אמרי לה להאי גיסא, הם אמרו הוא רשע בעונו ענוש יענש קנסינן ליה קנסא, ולא יהבי דעתייהו להתפש ברשתו אשר טמן בעשותו דבר דברי בהזיקא, ויש בו כדי תפיסה, דהוא חטא וזה מינגד והיה לבז ולמשיסה, ונמצא חוטא נשכר. וצדיק נמכר, על לא עשה, ולא כך היא דרכה של תורה. אשר דרכיה דרכי נועם. יהיבא כתיבא נאמנים אמריה בנעימה קדושה, גם הרב זרע יעקב שהביאו לעזרכם לחייבו בקנם, לא דבר בקנס העניים רק חייבו לשלם להנתפס בעדו כל מה שהפסיד באותה תפיסה מטעם דלא אמרו הנתפס בעד חבירו פטור אלא בהיכא דחבירו אין בידו עון אשר חטא בדבר, אבל היכא דפעל ועשה וגרם תפיסה לחבירו חייב לשלם ובנ"ד נראה נחזי אנן אם יש בידו יכולת לפרוע פרעות לזה ולזה יש לנו לקונסו גם לעניים למיגדר מילתא כי רודף הוא להזיק את הרבנים לולי ה' וכו' אבל לעשות הטפל עיקר והעיקר טפל אין הדעת סובלו, ואנכי הרואה דודאי חייב פועל הרע הנז' לשלם להנתפס בגרמתו כל מה שהפסיד בתפיסה זו מדינא דגרמי דאנן סהדי דלא נתפס זה אלא על פעולה רעה שעשה זה וקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, ומאן דלא דאין דינא דגרמי לאו דיינא הוא ולא מיבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם ור"ח וסיעתייהו דסברי דאין חילוק בין גרמא בנזקין לדינא דגרמי, וכתב הרמב"ם פ"ז מה' חובל הלכה ז' כל הגורם להזיק וכו' וכל הגורם נזק לחבירו חייב לשלם ובכל הני דפטר הכא בפ' הגוזל דף צ"ח ע"א וע"ב מטעם גרמא בניזקין מחייבי אינהו כגון דוחף מטבע חבירו לים ופוחת מטבע חבירו בהעברת צורתו ושורף שט"ח של חבירו וזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכו' משום דרבא ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי ואנן דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי מחייבינן בכל הני כמ"ש הרי"ף בפרק הגוזל והוא פסק מרן בסי' שפ"ו יע"ש, דלדידהו אע"ג דלא ברי היזיקא בגרמתו ואין ההיזק מצוי ורגיל לבוא אלא כל שבא לו הפסד בגרמת חבירו חייב לשלם לו, אלא אפי' להרא"ש וסיעתו דמחלקין דלא חשיב דינא דגרמי רק בבריא היזיקא ודבר המצוי וכיוצא, הכא בנ"ד כלהו איתנהו דברי היזיקא ומצוי ורגיל, דמי לא ידע דעושה אלה לא ימלט וגורם רעה לעצמו ולכל ישראל דמרד גדול הוא זה ליהודי לשאת אל גוי חרב דכפי דתם הותר דמם של ישראל והיינו דאמרי לג'ראב איד'א כאלאפ'א וכו' וסייעתא דשמייא היא שנתפס זה שהוא איש תם יושב אהלים ולא האמינו מלכי ארץ כי איש כזה יעשה פעולה כזו ולאו בר הכי הוא, אבל אילו נתפס מאריה דעובדא דהכל יודעים דבר הכי הוא אז היו מאמינים בדבר וחמירא סכנתא ומה גם שכתב מור"ם בהגה ס"ג סי' שפ"ו דבכל גרמא בנזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס יע"ש ועיין הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל ומזיק הלכה ז'. ובדברי הרב המגיד, ועיין שו"ת מהר"ם אלשיך סי' קל"ד ושו"ת הרב בעי חיי סי' רכ"ז, ובעמדי בענין זה ומדי דברי בו אורו עיני בתשובת שאלה מהרב מטה אהרן בחלק ב' סי' מ"ב כנ"ד ממש, שנשאל בענין א' מן השרים שנתן איזה מטבעות ליהודים להחליפם בזהובים והחליף ראובן מה שהחליף וכשהחליף שמעון גם הוא היה שם ראובן וראה בתוכם רבים מזוייפים ואמר ללוי שהיה אצלו שיאמר לשמעון יוציא קצת מהם, ולא אבה שמוע, ויהי בנסוע השר למקום תחנותו של הפ'אשא וכאשר מצא הפאש'א בתוך הזהובים הזהובים המזוייפים חרה אפו וכו' ושלח משלחת מלאכי רעים ונתפסו ראובן ושמעון וחייב לשמעון לפרוע כל ההפסד מדינא דגרמי אפי' לסברת הרא"ש משום דבריא היזיקא להמיר תמורת טוב ברע דודאי ימלא תמה עליהם הפאש'ה לתתם בבית הסוהר בכבלי ברזל ובמצור ובמצוק וסכנת מות דמי לא ידע שהשר יגיעם להפאש'ה ויציגם לפני הבקיאים לבחור בין טוב לרע, וכתב אפי' לדעת ריצב"א דסובר דאינו אלא מטעם קנסא בנדון זה ראוי לקנוס כדי שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק והוי דבר הרגיל והווה שכל אחד מפריצי הדור משתדלים לתת בחיובם מעות רעות ולכן ראוי הוא לקנוס אותם כל שיש הפסד לחבריהם לשלם כל ההפסד הבא מחמתם וכל השוחדות והפיזורים יע"ש באורך, וכתב דדין נתפס על חבירו אינו ענין לנד"ז יע"ש, וכן אנו דנין והולכים ומעשים בכל יום כשמביא איזה גוי כסף סיגים ומעליל על סייג אחד לאמר אתה עשית ונודע מי הוא בעל הפעולה רמינן עליה כל ההפסד וכן העושים בדפוס החפצים שעושים חביריהם לגוים להמיר טוב ברע והגוי כשרואה הכלי משונה חוזר למי שעשאו ושואלים ודורשים על היהודים שעברו במקום תחנות הגוי ומתברר המחליף הוא משלם כל ההפסד והכל מדינא דגרמי כאמור, ומה גם בנ"ד שנודע להשר בעל הפעולה ושלח להביאו ומצאו שהרחיק נדוד ואלו נתפס היה השר מתיר מאסרו של זה אלא משום שזה ברח וזה מסור תחת ידו אי אפשר לפוטרו בלא כלום כתוא מכמר שאין מרחמין עליו, ואין ללמוד בנ"ד ממשל הדיוט שאומרים למינ'א ובימ'ן נחל'ת דזה יצא להם משותפים שחלקו ונתפס אחד מהם בעלילה שאומרים משל זה, או אפילו לא חלקו ונתפס אחד מהם בעלילה שאינה מחמת השותפות דחטאו ישא האיש הנתפס ולא ללמוד ממשל הדיוט לכל העניינים כאלו היא הלכה פסוקה, ואפי' אם היה נ"ד ענין לנתפס על חבירו מחייבין אותו שהרי דין נתפס על חבירו דלמדו מהירושלמי איירי בנתפס בשביל חוב [ועיין הגהת אשר"י סוף כתובות שכתב בפירוש דלא שייך אלא בב"ח ולא בגזלן דוחק כי אינו מתפיים בפטומי מילי כי אם ברצי כסף כתוא מכמר יע"ש] חבירו דאינו אלא מבריח ארי וכו' שכן פי' פני משה מפרש הירושלמי וכן הוא לשון הטור בסי' שפ"ח ראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשמעון מה שלקח האנס ממנו וכו' וכיון דבפורע חוב איירי הוי טעמא נמי כדאיתא פ' אין בין המודר דף ל"ג דחשיב ליה כמבריח ארי מנכסי חבירו ומצינו בתוספות והרא"ש פ' הכונס דהא דפטרינן בעל העדר כשזה מבריח לו ארי מעדרו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא לכאן או לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד