אבני שיש חלק א יז

להם לא דין מלך ולא דין שר ושופט וכיוצא אין לה אלא עלילה לבד ולכן אין אדם נתפס בהם על חבירו כלל, ומעתה נשאר לנו לבאר אם עלילה זו תקרי נמשכה מהשליחות או לאו, וכפי מה שאמרנו לעיל שכבר נגמרה השליחות משעה שנטל השארי'ף התשורה וקבלה ולא אמר כלום ואח"ך העליל על הבורית וגם היא נגמרה ואח"ך העליל על השמן זית א"כ עלילה זו לא נמשכה מהשליחות ואפילו מי שיתעקש ויאמר שנמשכה מהשליחות אפ"ה אין לו אפילו דין גרמא דפטור עליה אלא היא דין גרמא דגרמא ועוד אפי' יהיה במציאות קיים שנמשכה מהשליחות פטור עליה, ואתאן למה שפ' מר"ן בסס"י קפ"ח וז"ל מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו עכ"ל, הרי דסברת הרב בין אם בא לו ההיזק מחמת שליחות שולחו בין אם בא לו ההיזק מחמת השליחות פטור המשלח הנז' אבל הרב המבי"ט בסי' קכ"ג חולק ע"ז ומחלק ואומר דדוקא אם בא לו ההיזק מחמת השליחות הוא פטור אבל אם בא לו ההיזק מחמת שולחו הוא דחייב שכן כתב וז"ל דהיינו שהגיע לו ההיזק מחמת השליחות לא מחמת השולח עצמו שהוא חייב להם דבר או שהעלילו עליו דבר ותבעוהו מזה שהוא שלוחו שזה ודאי חייב המשלח, וחיליה וראייתו היא מדין ערב שהוא שלוחו של לוה ופסק מרן בסי' קל"א ס"ז וכן פסק הרב בהגה שם שכל מה שיפסיד הערב בשביל זה או כל מה שיעלילו עליו הכל חייב בו הלוה לפורעהו לו עספ"א והיינו קודם שנפטר מהערבות אבל לאחר שנפטר הערב מהערבות פטור הלוה אעפ"י שבאה לו העלילה מחמת המשלח פטור הלוה כנז' וז"ל מר"ן שמעון יצא ערב בשביל ראובן והלך לו ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו כשבא ראובן תבעו שמעון ואמר לו לא היה לך לפורעו כי כבר פרעתיו ויש לי שטר פרעון ממנו אמר לו שמעון הוצרכתי לפרוע כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת שטר החוב ביד הגוי הדין עם שמעון וחייב ראובן לשלם כל מה שיברר שנתן לגוי אע"פ שהגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו והבירור יהיה ע"י עדים וכו' עכ"ל, וסיים בהגה וז"ל וה"ה בכל ערב לגוי בשביל ישראל חבירו אפי' העליל הגוי על הערב מכח הערבות חייב הלוה לסלקו ודוקא וכו' עכ"ל. נקטינן מהכא שהערב שהוא שלוחו של לוה כל מה שיפסיד מחמת הערבות והחוב הנז' חייב הלוה לשלם לו ואפי' עלילה, הרי שכל נזק דאתי מחמתיה דהלוה שהוא המשלח לערב שהוא השליח ואפי' עלילה חייב המשלח הנז' לפורעו ולכן פסק הרב המבי"ט דכל מאי דאתי מחמת המשלח הן חוב הן עלילה לשליח חייב המשלח לפורעו לו אבל מחמת השליחות לבד הוא פטור והיא תשובת מהר"מ וממילא ההיא דערב תקשה לסברת מר"ן בסי' קפ"ח הנז' דפוטר לשניהם דהיינו אפי' מאי דאתי מחמת המשלח פטור ואילו בדין הערב כתב שחייב וי"ל דסבר הרב מר"ן דשאני גבי ערב כיון דבא לו ההפסד והעלילה מחמת החוב שהוא ערב בו ע"י בקשתו של לוה התם הוא דחייב הלוה לפרוע לו הזיקו כיון דשכיח הזיקא שיולדו עלילות מחמת החוב ולכך חייב הלוה שהוא המשלח ומשעביד נפשיה לזה כיון דידע שההפסד מצוי' לא כן גבי ההיא דסי' קפ"ח דלא היה חוב ידוע על המשלח רק אח"ך הוא שחידש עליו תביעה מחדש חוב או מחמת עלילה משום הכי פטור המשלח מאחר שלא היה ידוע החוב מעיקרא לא שעבד נפשיה המשלח באופן דלס' מרן מיהא שקבלנו עלינו סברתו הרי פטור משניהם המשלח הן דאתי ההיזק לשליח מחמת שליחות המשלח הן מחמת השליחות א"כ בנ"ד אפי' תחשוב שמחמת המשלח שהם הקהל יצ"ו בא לו ההיזק של השמן זית הרי אמרנו: דלס' מרן פטור לעולם בין בא לו ההיזק מחמת המשלח בין בא לו ההיזק מחמת השליח וכ"ש שכפי האמת עלילת השמן זית לא באה לא מחמת המשלח ולא מחמת השליחות שהרי שליחות התשורה כבר נפסקה ונגמרה בקבלת התשורה ושליחות עלילת הבורית כבר נגמרה מאחר שלא מצא וא"כ עלילת השמן זית אינה כי אם גרמא דגרמא ופנים חדשות באו לכאן שמחמת שמצא השמן זית חדש העלילה בהיסח: הדעת ובזה יצאנו ידי חובת פס"ד זה שמכחו יצאו הק"ק, פטורים בדומים ובזה די והותר ושוב אין אנו צריכים להטפל ולהשיב על דברי כהה"ר ישועה בוטבול וב"ד של שלש יצ"ו שבפאם יע"א שהסכימו עמו לפי שכל דבריהם וראיותיהם בנויים על יסוד נופל לפרקים פרקים. והוא שהם חשבו שהעלילה של השמן זית יצתה מפי מלך או כאילו לא. יצתה מפיו שהוא הטיל אותה על נאמני הקהל שבאו בשליחות הקהל בעדם ובעד כל הקהל ולזה המציאו ראיות רבות המקבלים ליסוד זה לחייב הקהל ואם היה כן מי לא ידע בכל אלה שהיו הקהל חייבים לפי שהם שלוחי הקהל בעדם ובעד כל הקהל ולא היו צריכים לכל כראיות הנז' שהם פשוטים אבל האמת אינו אלא העלילה של שמן זית לא: הוטלה אקרקפתא דגברי כלל רק על השמן זית והשרי'ף גם הוא לא דימה אותה ולא עלתה על לבו כלל ולא פצו שפתיו להזכיר שמן זית כלל וכבר נתפייס בתשורה שהביאו לו אם מעט ואם הרבה ולא הקפיד עליה כלל ונגמרה שליחו' ההולכים לגמרי אלא שהמשרת שלו הלך לבקש על הבורית ולא מצא אלא בהיסח הדעת מצא השמן זית ונתחדשה לו עלילתו ומזלו גרם ואין לו על הקהל ולא על הנאמנים גם לרבות. בעלי החצירות כלום. באופן שכל דבריהם בנויים ועומדים על יסוד רעוע ובהנפול היסוד שהוא על קו תוהו יפול הבנין כולו וכל הראיות שהביאו אינם אפי' כאוכלא לדנא ולא דמו כלל ויו"ד קר' קא חזינא הכא ומה שהטעימו דבריהם ואמרו שהשרי'ף דרך תחבולה עשה בראותו שהתשורה מיעטת ולא רוית צמאונו אז נחרץ ואמר להם שימכרו לו הבורית ולגלויי הבורית אמר להם כן שאחר שיתגלה יטלנה להשלים תשורתו ואם לא מצא מהבורית ימצא סחורה אחרת ומצא שמן זית ונטלו ולכך חשבו דכאילו הטיל העלילה על הבורית ועל השמן בפי' ולכן חייבו בזה את הקהל, ליתא, דאין אלו אלא דברי נביאות ואין אנו נביאים לידע מה שבלבו ואפילו נדע הוו להו דברים שבלב ואינם דברים כלל עד שיוציא אותם בפי' בשפתיו בשעת הבאת התשורה והוא לא דבר כלום. ועוד שמסדר הענין הבאה בקבלת עדויות נר' בהדיא שהוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שא"כ מיד כשהביאו לו התשורה ולא רוית צמאונו מיד היה לו לומר להם ולעשות תחבולה אם יש לכם שום בורית לקנות כדי לגלויי הסחורה והוא לא כן עשה רק קבל התשורה ושתק ואפילו פנים זועפות לא הראה רק משרתו הוא שחדש ובדה מציאות קנית הבורית באופן שההטעמה שהטעימו דבריהם אלו אינם אלא דברי נערות ואינם כלום ומה שהביאו ראיה עוד בא' שהלך להציל את הנרדף מיד הרודף ובהליכתו שבר את הכלים דפטור שאני התם דתקנת חז"ל היא ולא מן הדין ומשום השבת אבידה דכתיב והשבותו לו מאחר שהיה כי כפשע בינו לבין המות והמהרות היא מוכרחת כדי להצילו מהמיתה ואם ישהה ימות ולכן משום פיקוח נפש פטרוהו חז"ל ועוד דהתם פטור אמר אבל לא להוציא ממון אבל הכא בנ"ד לא להפטר לבד הוא אלא להוציא ממון מהקהל ואם אמרו לפטור יאמרו להוציא. גם מה שהביאו ראיה שכדי שלא להכשילם לעתיד לבא וכו' גם זו