אבני שיש חלק א קסט

מר"ן קי"ח ב'. הנה הרואה שם בלשון התקנה יראה שלא חלקו על הרא"ש אלא לענין זה בלבד שאם גרשה כדי שלא תהיה זקוקה ליבם הוא דדיינינן לה כדין אלמנה מטעם שכתבו שלא נתכוון אלא לגמול חסד עמה שלא תזקק ליבם לא כן בנ"ד שרצה לסלקה מעל פניו כדי שלא תטול סך רב וגדול יותר מכתובתה ודאי דלא תקנו בזה חכמי התקנה שהרי זה ודאי לא נתכוון אלא כדי שלא תטול בנכסיו יותר מכתובתה וגירושיה גירושין גמורים ותו לא הוי דינה כאלמנה ואחר שזכה בדינו דרשאי לפרוע כתובתה ולפטור אותה בגט בעמדם לפני לדין נכנסו רודפי שלום שיניחנה בביתו לאכול ולשחות ולהתרפאות והיא תסלק יד יורשיה שלא יטלו זולת כתובתה והעמסנו עליו להוסיף על כתובתה לתשלום בו"ו ככתוב בידו בארוכה וחתום הרב הגדול כמוהר"ר שאול ישועה אביטבול י"א ונתקיימה לנו חתימתו ושאלנו אנו החתומים פה הרב הנז' נר"ו מה רצונו במ"ש לעיל לפרוע לה כתובתה במזומנים אם הזמין לה סך כתובתה בידו, והשיב שלא נתן בידה כלום רק כשנכנסו אצלה והיא מוטלת על ערש דוי והיו דנין לפניו וטען לפרוע לה כתובתה במעות מזומנים ואם נתרצית לזה אמר שהיה מוציא לה מעותיו ונותן לה וכשנתפשרו איש על מקומו בא בשלום ולראיה ח"פ וקיים

ישראל יעקב עולייל ס"ט יוסף בן זכרי ס"ט

סימן קי"ד

בענין הפקר ב"ד הפקר אע"ג דליכא תלתא, מדכתב הרמב"ם פכ"ד מהל' סנהדרין הלכה ו' יש לדיין העיר להפקיר וכו' ולא נקט יש לב"ד כמו שכתוב שם הלכה ד' והלכה ה' לומר דבהפקר לא בעינן ג' וכן יש לדקדק מדברי מר"ן סי' ב' ס"א ודוקא גדול הדור וכו' ע"ש, ובשו"ת הרמב"ן ס' רנ"ו כתב דאפקעתא דמלכא הוא דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא הוא כדילפינן מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות ואמרינן בפרק הנזקין מה ענין ראשים אצל האבות לומר לך מה אבות מנחלין את בניהם מה שירצו אף ראשים ינחלו את העם מה שירצו

והה'מ ציין למ"ש הרמב"ם יש לדיין וכו' מההיא דפרק השולח דף ל"ו ע"ב דר"י מייתי מהאי קרא שכתב רבינו ור"א אמר מהכא אלה הנחלות אשר ינחלו וכו' ועיין לב אהרן יהושע י"ט שהביא דברי רש"י בחומש שפירש כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים יע"ש, (ע"כ נמ"ך מכ"י הרב המחבר זצוק"ל)

סימן קט"ו

הובא לידי פס"ד מכהה"ר שמואל ן' וואעיש ועמו כהה"ר ברוך טולידאנו

וענין הפסק להוציא מיתומי כהה"ר שלם בן מימון בן הרוש חצי חזקת החצר ן' קמאנה ששטר המקנה כתוב ע"ש אביהם הנז' מחמת איזה עדויות שמתוכם דנו באמדן דעתן ששל אביו היא אלא שנכתבה ע"ש הבן הר"ש הנז' לאיזה סיבה, והוא שהשותף שקנה המחצית האחר העיד שהוא והר' מימון היו קונים ובשעת ההודאה היה הבן עומד וכתב על שמו ואמד בדעתו שאין זה אלא מאמנה שביניהם והעיד על ההוצאות שהיו מוציאין לצורך בניינה מימון היה המוציא והר"ש בנו עומד על הבנין והיה מכיר מדברי הר"ש שהיא של אביו והוא היה עומד על נכסי אביו גם עדות מס' ן' חמו א' מהפועלים שהעיד שהר"ש היה עומד על הבנין הוא ואברהם אחיו ופורעים השכירות ובפי' הגיד לו הר"ש שהיא של אביו, גם עדות הר' חיים בר נפתלי אביטבול שמימון היה הולך עמו לשווקים לקנות קורות לצורך הבנין והיה רואה הר"ש עומד על הבנין ושאל לו אם יש לו חלק בה והשיב שאין לו חלק ושכיר הוא בא בשכרו תקציצא דלמל'ף, גם עדות הר' ישראל ן' עולו שהעיד שרצה הר"ש הנז' למכור לוח א' מהאליקאמ'א ויגער בו אביו ויאמר מי הרשה אותך לשלוח יד בשלי, גם עדות הר' יהודה בן עמראן שהוא היה נותן למימון הנז' משל מימון לצורך הוצאות הבנין מן צ'אר אסיכקא. גם עדות עד א' שנכנס לחצר הנז' להיות נפנה שם ונכנס מימון הנז' ויגער בבנו הנז' שלא שמר כראוי באומרו שאתה מפסיד אותי להניח המקום הפקר והיה מימון נכנס איזה פעם לראות הבנין ולא הנאו הבנין וגער בבנו שלא עמד כראוי ואמ"ל אתה מפסיד אותי היום ואין רצוני לבנות היום לאט לאט אני אבנה, גם עדות הר' זרח פאריינטי שהעיד שבזמן קנין החזקה הנז' יודע נאמנה שלא היה להר"ש הנז' כלום במה לקנות ומימון אביו הוא שקנאה ומפני הנוגשים הבריחה וכתבה לשם שלם בנו, גם עדות הר' יוסף מראג'ו שהוסיף לברר בעדותו הנ"ל שיודע שמימון הוא שקנה עמו מכח מצרנות שאמר לו שיש לו זכות בגוף הקרקע והיו אומרים לתת תקציצ'א דלמליף להר"ש שכר טורח עמידתו וכמה פעמים שמע ממנו שהוא עומד בחריקי אביו ופעם אחת נכנס מימון וראה שהר"ש בנו שינה ממה שאמר לו יעשו הפועלים וכעם עליו עד שהלך ועיניו דומעות. ובאה אמו והוכיחה לאביו לבכיתו ושאמר לו הר"ש שאביו ממהר לבנות החצר הנז' מפני שהוא סמוך על שלחנו ובכל מקום שהולך לדור מוליך לו לשם מידי דמיכל וטריחא ליה מלתא ואינה קרובה לחצרו

ועל עדויות הללו סמך כההר"ש וואעיש לאורועי האי שטרא שכתוב לזכות כהה"ר שלם ולהוציא מיתומיו באומדני דאמדי העדים וסמכה דעתו על אומדנות העדים הנז' להוציא מהיתומים ולאורועי שטרא, וזה היפך מן הדין דקי"ל בסימן ט"ו ס"ה ובסימן רצ"ז בסופו דהאידנא לא מרעינן שטרא מאומדנא דמוכח ואין מוציאין מהיתו' אלא בראיה ברורה כפסק הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין יע"ש, והנה החכם הפוסק טרח להעמיד להר"ש הנז' בחזקת נושא ונותן בנכסי אביו ממה שהעידו לו עדים שהיה אביו נותן ביד בנו עסק משאו ומתנו והיה מוציא ומביא ומעלה בספר חוקה הכנסה והוצאה עכ"ל וזה אינו דאע"ג דמדמינן בן: הנושא ונותן בנכסי אביו לדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית דאיתא בסי' ס"ב ס"א עיין מהר"ם אלשיך סימן י"ט עכ"ז אינו נקרא נושא ונותן אלא אם כן מסר לו אביו כל נכסיו לשאת ולתת בהם כחפצו לקנות קרקע או טלטל ולמכור ולהוציא הוצאות הצריכים לכל בית אביו ואז יקרא נושא ונותן, וזה שהיה נותן ביד בנו עסק משאו ומתנו והבן