אבני שיש חלק א קסב

שהיתה שלא מדעתה רק בעלה פיתה אותה וכו' (איך שייך פתוי קודם שישאנה שהמתנה קודם הנישואין ולא נתרצה לישא זקנה שאינה בת בנים אלא מחמת אותם מתנה והיא שפתתה אותו לישאנה בשביל אותה המתנה כמבואר בשטר המתנה)

באופן שקם דינא שהמתנה תכנס לאמצע וכן פסקו גם הב"ד כמ"ש כ"ז ביד הלוקח, וכראות החכם כל האמור השיא הענין לדבר אחר וחזר וטען שכבר הגיד זה ללוקח וסבר וקבל (להד"מ ומה צריך לומר לו והוא מפורש בשטר שאין עלי שום אחריות והוא הוא שקבל לפצות להאלמנה הנז' ולכל המערערים) יובן שאמר לו זה בדרך סתם כמ"ש הסופרים הן רב הן מעט ושיש בידו לברר זה ע"י עדי השטר (מאריה דאברהם מה צורך בזה לברר ע"י עדים והוא כתוב ושנוי ומשולש, ומה ששלחתי לעדים הוא שאברהם הנז' היה מתרעם עלי לפני ת"ח ואומר לי אתה כתבת שטר המכר לבדך ולא ידעתי מה כתבת ועכשיו אני רואה שסגרת בעדי בכל זה, וע"ז הוצרכתי לשלוח לעדים להוציא נפשי מידי חשד ושלחו הסופרים שכל התנאים המפורשים שם בשטר שבידו כולם כאחד בארנו לו בלשון ערבי אחת לאחת ורצה וקבל על עצמו את הכל) ושלח אברהם לעדי השטר והגידו כי בשעת המקנה היה בחזקת שהמתנה קיימת ושאין לאלמנה בה כלום מפורש בכתב ידם וחותמם ששלחו לי שקע"ע אם ירצו היורשים מכח השטר של שמעון צבע יעלה כו"כ הרי דמספקא להו אם המתנה גומרת או השטר ודבריהם סותרים והעיקר היא עדות שבשטר שכמו שנחקרה בב"ד ושוב אינם חוזרים וכו' והכל גבובי מילי אפילו יגידו בפני, ואין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה ועיין סמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק"ה שהביא בשם הרא"ש על שטר משכנתא שלא היו כותבין בו המחיצות אם איתא דלא הוו המחיצות בכלל הו"ל לפרש ואף אם אומרים העדים דלא היה בכלל אין נאמנים הואיל וסותרים מ"ש בשטר יע"ש, וכ"ש בנד"ז דמיקרי סותרין) ולמפורסמות א"צ ראיה וכו' שגם החכם לא אסיק אדעתיה כלל שהמתנה יש בה שום פקפוק (א"צ לכפול הדברים דאם בעיניו דבר חדש הוא שחולקת במתנה לכ"ע פשוט הוא אפילו לדרדקי דבי רב) ואף שכתבו בשטר כל חלק וזכות המעט הוא אם רב אין ללמוד הימנו כלל מה שלא עלה בדעת הלוקח והמוכר ואינו אלא פטומי מילי (זו קשה מן הכל דמי שמע כזאת שתורף השטר יהיה פטומי מילי ולעשות עיקר מהדברים התלוים בשערה באומדני דלא מוכחי כלל) ודעדיפא מזה כתב מר"ן רל"ב ז' לגבי מומין (מה ענין שמיטה אצל הר סיני) ואפי' אם יהיה בדבר שום ממש לא עדיף מהא דתנן אם אמר הן חסר הן יתר אפילו פחות רובע ופסקה בסי' רי"ח אמ"ל בית כור עפר זה אני מוכר לך (לא דמיא אפי' כאוכלא לדנא דהתם פי' בית כור עפר והכא כל חלק וזכות אשר תמצא ליתומים המעט הוא וכו') וכ"ש נ"ד שהפחת הוא מחצית דבר הנמכר וכ"ש בנ"ד שאעפ"י שבתחילה סתם וכתב כל חלק וזכות הרי חזר וביאר כמה חלקים יש ליתו' גם ביאר בשטר שזכה ראובן בכל החצר מפאת המתנה שנתנה לו אשתו (אין צריך לכפול הדברים דבמתנה לא נזכר כלום ובירושה הוצרכנו לבאר כמה יעלה להם במה שתעלה בידו מהמתנה) מבואר נגלה שהכל ע"ד שהמתנה קיימת והשתא דאיגלאי מלתא שהאלמנה תטול המחצית צריך המוכר להחזיר דמי המחצית (אפילו אם פירש כמה חלקים מכר אינו חייב להחזיר כלום כי לא קבל המוכר אחריות דעלמא כנ"ל והלוקח הוא שקבל אחריותה בפירוש וכ"ש שלא פירש כמה ובלא אחריות)

איברא שגם אם ירצה המוכר לבטל המכירה יכול הוא שגם הוא יש לו טענה נצחת לא מכרתי אלא לחושבי שאין ליתומים הנאה בחצר עד מות האלמנה כמו שהתנו במתנה שהיא תטול פירות כל ימי חייה והשתא שנשתנה הענין והיתומים יטלו חלקם בפירות זה לא מכרתי באופן שיד המוכר על העליונה וכו', ועוד יש לבטל מכר זה מכל וכל שקרקע היתומים לא יוכל להמכר כ"א להאכיל ליתומים ואפילו לעשות להם סגולה ליתומים בדמיו אין כח ביד האפוטרופוס למכור כי אם ברשות ב"ד כמבואר בסי' ר"ץ סי"א (מהתימא שיסתור ויחלוק על הרב הגדול אביו זלה"ה שבפסקיו המועתקים אצלי סי' יו"ד מבואר שכל שהוא לתועלת היתומים להרויח ולא להניח כלהאכיל דמי יעש"ב וכבר כתוב אצלי ע"ז ראיות כדברי הרב אביו זלה"ה) שאינו רשאי למכור אפילו שדה רעה וסיים בהגה שברשות עביד ואף שהחכם מאריה דאתרא מ"מ בעינן ב"ד של שלש (גם זה אינו דיש בידינו כמה פסקי דינים מהרב יעב"ץ זלה"ה דלא בעינן ב"ד של שלש וסגי בחד ומדברי הרמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ו' ראיה גמורה לדברי הרב שכתב הלכה ו' יש לדיין תמיד להפקיר וכו' ולא נקט יש לב"ד כמ"ש שם בסמוך הלכה ד' וכו' לומר דבהפקר ב"ד לא בעינן ג' ויש לי אריכות דברים בזה אלא שאין להאריך בדבר פשוט) ואף שלא נזכרה שומא והכרזה כי אם לגביית ב"ח כ"ש כשמוכרין לסיבת מה (כבר כתב הרב יעב"ץ זלה"ה שהאידנא נהוג למכור בלא הכרזה אפילו בנכסי יתומים דלא נפקא לן מידי אלא לגביני כרוז וכן פשט המנהג בפאס וסביבותיה, והרב המאסף בסי' ק"ט בהגהת ב"י אות י"ג כתב משם מוהר"ש יפה דאף במקום שנהגו להכריז אם ב"ד או אפוטרופוס ראו שלא להכריז לפי שהיו יראים שמא יחזור בו הראשון הרשות בידם יע"ש) גם מה שרצה החכם לחזק המכר מכח הש"ח שנמסר לאבי היתומים ואומר שיזכה בכח השט"ח וממילא אין לאלמנה כלום. מלבד שהשטר הוא שטרא ריעא ואין בו ממש לפי מהות הענין ממה שנודע לנו כי ן' צבע משהה שטרות פרועים וכ"ש שקרוב לודאי אצלנו כי היו עדים על השטר שפרוע מעת שנתפס ן' צבע בתפיסה גדולה ונוקש כל החובות שהיה נושה ולזה כל ימי ן' צבע לא דיבר עם המתחייב בשטר מפאת האלסאק'א רק אחר מותו הוציאו בנו שמעון, ואמת אגידה שמשעה שהוציא לפנינו היה בדעתינו לפסוק עליו שהוא בטל כחרס אלא שגם שמעון כשהוציאו היה בעיני עצמו כמתעתע וע"ז לפני התגלע הריב פשרנו ביניהם בדבר מועט להשקיט ריב ומדון וזבין דיניה הר"פ בדבר מועט, ומלבד זה הלכה רווחת דאף שיש בו נאמנות לא יוכל לטרוף מיד האלמנה כי אם בשבועה שאלמנה כב"ח ואף שהיורשים בכלל ב"ך האלמנה אינה בכלל וצריך הב"ח לישבע על שטרו וכאן אין מי שישבע כי שמעון המוציא השטר לא מכר שוה אלף מנה בדינר אלא ע"ד שלא לישבע וגם שבועתו אינה כלום וגם הוא יורש בין היורשים (לא נפקא לן מדי אם השטר כשר או פסול שלא נתתי טופס ממנו לאברהם הנז' אלא להראותו לב"ד אם יאמרו שחולקת במתנה יראה לו הטופס שיש שטר כדי שתשמע ותשתוק ולא כתבנו עליו שום מסירה לגבות בו כלל וכאשר נבוא לגבות בו יש בידינו להכשירו כמו שהוכשרו כל שטרותיו וגבה בהם כשטרא מעליא וגם כת"ר מהמכשירים תחילה לטרוף בו ממשעבדי עד שהוצרך בני זלה"ה לקנות ממנו ע"י כמה הפצרות ששלחנו מכאן אגרת הרב משי"ח זלה"ה וכמה הפצרות מהרב אחיך זלה"ה שחתם