אבני שיש חלק א קמט

ואזיל מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסיבה רב יוסף לדביתהו וכו' ובפירוש סוגיא זו הוא דפליגי הר"ן וסיעתו והר"י טאיטצאק וסיעתו ונראה דלכולהו נ"ד לא חשיב מסיח לפי תומו, אם לסברת הר"ן וסיעתו דסוברים דמאי דמפרש רב יוסף בא לבית דין ואמר איש פ' מת וכו' דלאו דוקא בא לפני בית דין אלא אפילו בא לפני אנשים או איש אחד ואמר מת סתם מתכוין להעיד הוא ואין זה מסיח לפי תומו כיון שבכוונה בא להגיד ענין מיתתו, ולא מיקרי מסיח לפי תומו אלא במתכוין לספור דברים בעלמא כגון שאינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו, והביאו סיוע לדבריהם מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הלכה י"א וז"ל כבר אמרנו שהגוי שהסל"ת משיאין על פיו. כיצד היה הגוי מסיח לפי תומו ואמר אוי לו לפ' שמת כמה היה נאה וכמה וכו' וכיוצא מדברים הללו שהם מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן עכ"ל, [הביאו מר"ן סי' י"ז סי"ד] וכן ממאי דאיתא בגמ' חבל על פ' וכו' מ"מ נ"ד מתכוין להעיד הוא דאע"ג שיש קישור דברים ועניינים לפניו ולאחריו הא חזינן דמתכוין להגיד מה שנצטוה ממשלתיו ומה גם באומרו בעדותו שאמרו לו משלחיו שהיהודים הנפטרים קודם פטירתם אמרו שיש להם נשים במערב יש צד לומר שכונתו לומר שיש להם נשים וינשאו בעדות זו והו"ל כמתכוין להתיר נמי, וגם לסברת מהריט"א וסיעתו שחולקין על סברא זו ואומרים דלא הוי מתכוין להעיד אלא בבא לבית דין וכפשט הסוגיא וכל שבא לפני ישראל ואמר פ' מת אפילו בלתי קישור דברים משיאין את אשתו דזהו מסיח לפי תומו כיון שאמר דבריו חוץ לב"ד ולא חשיב כוונתו להעיד. וכתבו על ראיות הר"ן שהן חלושות ואפשר לומר בכולן מעשה שהיה כך היה ושאין צריך להזכיר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב"ם ז"ל שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא עיין הריב"ש סימן שע"ז וכתב מר"ן ב"י שכתב לו מהריט"א שבכל בתי דינין שהיו בשלוניקי בימי איתני וגדולי עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באומר איש פ' מת בלא קישור דברים ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד עכ"ל. הרי אפילו לסברא זו הטיל תנאי ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד לומר שאפילו חוץ לב"ד אם ראינו שמתכוין להתיר או להעיד אין עדותו עדות. ובנ"ד הרי אמרינן דלהעיד הוא דאתא להגיד הנאמר לו ממשלחיו דאדעתא דהכי שלחוהו ולו יהיה דאיכא צדדין למשווייה מסיח לפי תומו הרי כתב מור"ם בהגה באה"ע סי' י"ז סט"ו דכל שיש להסתפק בסיפורו אם הוא מסיח לפי תומו הרי זה ספיקא דאורייתא ולחומרא ודי לנו בהיתר מסיח לפי תומו כשיהיה ברור לנו שהוא מסל"ת יע"ש והם דברי הריב"ש בסי' ש"פ יע"ש

ועל של עתה באתי שבתי וראה שהגוי הנז' לא נתכוון לא להתיר ולא להעיד אלא מסיח לפי תומו הוא מה שאירע לו בעוברו דרך קצמטינא שנתנו לו האגרות ולא רצה לקבלן ושמו אלה הדברים בפיו, ואם הם נתכוונו בשליחות זו להתיר או להעיד הוא לא נתכוון אלא לספר מה שאירע לו ואעפ"י שהזכיר הנשים בעדותו כאמור אין אומרים להתיר נתכוון אלא להודיעם מיתת בעליהן שיתאבלו עליהם וכיוצא בזה, ומה גם שאין הגוי בקי בדיני ישראל לומר שלא ינשאו נשי הנעלמים רק בעדות מיתתן שהרי בדיניהם אפילו בהיכא שהבעל חי בודאי היכא דהרחיק נדוד ונתעכב אפילו רק ג' או ד' חדשים הולכת אשתו לפליל והפליל מתירה לינשא לאחר, וא"כ לא עלה על לבו להתיר בעדותו כי לדעתו יש לה היתר עפ"י הפליל אפילו עודנו חי גם לא חשיב מתכוון להעיד אפילו להר"ן כיון שמספר מה שאירע לו לפי תומו בקישור דברים וענינים לפניו ולאחריו ומה גם להחולקים על הר"ן דקי"ל כוותייהו דכל שלא בא לב"ד אפילו בלא קישור דברים מיקרי מסיח לפי תומו, וכ"ש בנ"ד דאיכא תרתי קישור דברים וחוץ לב"ד, ומינה אמינא לה דלא אזלינן בתר כוונת משלחיו אלא בתר כוונתו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"ד בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו וכו' הרי אשתו מותרת עכ"ל [הביאו מר"ן סי' י"ז סי"ח] מדקאמר סתם בא אחד יש במשמע אפי' גוי אם יבוא ויאמר אמרו לו כשתלך למקום פ' אמור להם שמת פ' תהיה אשתו מותרת, הרי אע"ג דמשלחיו נתכוונו להתיר לא אזלינן בתר כוונתם אלא בתר כוונתו וכל שמסיח לפי תומו מתירין תדע שהרמב"ם ז"ל עצמו בהלכה כ"ז הביאו מר"ן שם סי"ט כתב ישראל שאמר. מת איש יהודי ממנו וכו' וכאן נקט בא אחד ואמר ולא אמר בא ישראל משמע דלא שנא בין גוי בין ישראל, וכן משמע בקונטרס עגונות סי' רכ"ז וז"ל יהודי שהיה בספינה ונשברה והשליך עצמו לים והיה שט בים ונתיגע בדרך והיה גוי שט לפניו וקרא לו שימתין לו ולא רצה ואמר לגוי כשתגיע למקום פלוני תאמר להם כי יהודי שבמקום פ' ויש לו שם אשה ובן ובת נטבע לפניך והפך הגוי ערפו לראותו ולא ראהו עוד וכו', וכתב הרב שהוא מסיח לפי תומו ואם נשאת האשה לא תצא כדין מים שאין להם סוף יע"ש, הרי בפירוש שהגוי שלוח להגיד על מיתת פ' וחשיב ליה מסיח לפי תומו אע"ג דמשלחו שלחו להגיד לא חשיב נתכוון להעיד ולא להתיר אעפ"י שמשלחו נתכוון לכך ובעדות זו הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו דקאמר מסעוד ן' יוסף דמן פאס והוסיף סי' בתוך סימן נסיב משה בושיבא, וא"כ מעדות זו הראשונה לחוד נראה להתיר אם יסכימו בעלי הוראה

ומה גם בהצטרף עדות השניה שנתקבלה מקרוב בעדים ברורים שמעידים על מיתתו ומידי ספיקא לא נפקא שהרי לא הזכירו העדים שם אביו ושם עירו, והמעיין בספרי הפוסקים יראה אגודה של חכמים ושל סופרים אחזי שער סגרו ואין פותח דלא סגי בלא הני תלתא שמו ושם אביו ושם עירו והביאו ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גירושין הלכה כ"ד שכתב וז"ל בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד וכו' כשתלך למקום פ' אמור להם שמת יצחק בן מיכאל וכו' ודקדק מוהריק"ו שורש קפ"ה מלשון זה מדקאמר כשתלך למקום פ' משמע דאיכא קפידא בידיעת שם עירו עם מה שהזכיר שמו ושם אביו יע"ש, ויש כת אחרת גדולה וחזקה מקמאי ובתראי דסגי בשמו ושם עירו בלא הזכרת שם אביו. ולמדו כן מלשון הרמב"ם הלכה כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פ' כו"ך צורתו וכו' אין אומרים באומד הדעת פ' הוא עד שיעיד העד שהוא פ' ויכיר שמו ושם עירו ע"כ,. וכתב הה"מ שדברי הרמב"ם לקוחים מהתוספתא וז"ל אין מעידין עד שיהיו מכירין שמו ושם עירו עכ"ל, הרי דמדוקדקין לשון הרמב"ם ולשון התוספתא דבשמו ושם עירו סגי ועיין מהר"ם לובלין סימן קל"ג

ויש עוד כת שלישית רבתי בדעות ברוב בנין ורוב מנין מקמאי ובתראי דבתרי מגו תלת סגי או שמו ושם אביו או שמו ושם עירו, ומוהריק"ו עצמו הביא זו בשורש קע"ו ולמד כן מלשון הרמב"ם שם הלכה כ"ח וז"ל מצאו כתוב בשטר מת איש פ' ב"פ וכו' ונודע שזה הכתב של