אבני שיש חלק א קמה

יעמיסו על עני בן טובים כזה להוציא ממנו ויצטרך להקיף כדי ליתן לאחרים: עוד הגידו לי שהגזימו עליו בהגזמות שיש שטר מאוחר שנתחייב ראובן הנז' ליתומת דניאל בנו ועם היות שידענא דשטרא פריעא הוא שהיה זן ליתומה הנז' מחמת החוב הנז' וגם סייעה בנדוניא מ"מ אפי' אם היה שטר גמור והוא מאוחר איך יוציא מיד המוקדם ואפי' שבועה לא בעי דלא אמרו מאוחר משביע למוקדם אלא קודם גבייה אבל אחר שגבה המוקדם אין מזקיקו לשבועה ודבר ברור הוא

נאם שאול ישועה סי"ט

דין אמת דן החכם הפוסק נר"ו שיכולין בע"ח של ראובן ליטול חזקת הבית הנז' דלפי האמת של ראובן היא ואין למשה בנו שום זכות כ"א העולה לו בירושה כאחד מאחיו ובע"ח של אביהם קודמין כו אף שתהיה הצוואה וההודאה בשני עדים אין בהם הכרח שהקניה היתה לזכות משה בנו רק אומר שקנאה משכירות משה בנו. והנה המדקדק בלשון הצואה גם בלשון ההודאה שע"ג ימצא שינויים רבים בין תורף הצואה וההודאה עצמם ובין ההעתקה שהעתיק החכם המסתפק בפסק החכם הפוסק שהנה בצואה כתוב וז"ל ושחזקת הבית אשר הוא דר בו היא כתובה לזכות בתו המעות שבהם קנו החזקה ונכתב השטר לזכות בתו ההוא אמר שאין לבתו בהם כלום שדמי המקנה של החזקה נתנם בנו הבחור משה ממה שהיה משכיר עצמו לזולת ונוטל שכירותו עכ"ל, הנה מלשון הצואה נראה שלא בא כלל להפריש בינו לבין בנו לומר של בנו ולא שלו, רק בא לרחק בתו שלא יעלה בלב איש לומר כי היא של בתו בא לומר שאינו כן אלא שלו, ושפרע מדמי שכירות בנו לפי הדין שהם שלו כי סמוך על שלחנו ומעשה ידיו לאביו, וזה לפי המנהג שהיה נוהג עם בנו כמנהג העולם שנוטלים שכירות בניהם וכ"ש בנו הקטן ששכירותו הלואי יגיע לחלק עשירי ממזונותיו, זהו המכוון מצואתו. ואין לחוש להעתק שהעתיק החכם המסתפק שסיים מה שלא היה וז"ל שהחזקה קנאה מדמי שכירותו "ולזכותו קנאה" עכ"ל, וב' תיבות אלו לא נזכרו כלל בצואה ואין זה שגגה מהחכם המסתפק כי ראיתי גם בדברי החכם הפוסק כתב כן בפסק הא' אך גם הוא כתב זה בשגגה שלא זכר לשון הצואה כי לא היתה לפניו ועכ"פ שגגה הם כי איך יאמר המצווה שלזכותו קנאה והוא לא קנה כלום כי בתו היא שקנתה, ובתו לא עלתה על דעתה כלל לקנות כ"א לזכות אביה כי מה לה לקנות לזכות הבן הקטן שהיה תחת יד אביו. וכל כוונתה שלא יצא אביה מהמדור שהיה בו

ואמת כי רמאות נהגה לדחות הלוקח שלא כדין, ולפי האמת היא של הלוקח ומ"מ כיון שנדחה נדחה אם ידע בכל זה ושתק. וזכה בה ראובן וגם בהודאה הכתובה ע"ג הצוואה מוכח כן שכתוב בה וז"ל שהודה הלוה ואשתו שהמעות שבהם סלקו הלוקח הם של אביה שתפס משכירות משה בנו ולזכותו קנו החזקה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר, ואין להם זכות בחזקה עכ"ל, מבואר נגלה שכל כוונתם כ"א לשלול עצמם שלא היו כ"א שלוחים והיינו לראובן כמו שסיימו ולזכותו קנו החזקה דהיינו לזכות ראובן שנזכר מתחילה שהמעות שלו ומה להם ולמשה, וכ"כ בהעתק וז"ל שקנאוה לזכות ראובן ומנכסיו קנו אותה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר עכ"ל. אלא שסיים וראובן אמר לפנינו שמנכסי משה בנו קנאה לזכותו משכירות שהיה גובה וכו' עכ"ל, והסיום הזה אינו בהודאה, וגם הוא תמוה דאיך יאמר ראובן שלזכות משה בנו קנאה והוא לא קנה כלום כ"א בתו היא שקנתה והיא ודאי לא קנתה כ"א לזכות אביה כדי שלא יצא מן הבית באופן שבין בצוואה בין בהודאה שע"ג אפי' אם היתה בב' עדים לא מוכח כלל שלזכות משה היתה הקניה וכ"ש עכשיו שאין בה כ"א עד אחד וכ"ש שאפי' היתה בב' עדים אינה כ"א זכיה מחדש ובע"ח הקודמין הם קודמין, וכ"ז מוכח משני קבלת עדויות א' ביד כבע"ח שכתוב בה שהיה ראובן אומר מא נעטי האד לחזקה גיר למשה בני מן זאנב די הווא סגיר וכו' וכן בק"ע שביד היורשים שהיתה אשת ראובן קובלת על בעלה על מה שנושה בו בנה והשיבה שייחד לו החזקה, כ"ז מוכח שבתורת מתנה רוצה ליתן לו פרעון על מה שהוא נושה בו

וכיון שהחזיק ראובן במקחו כמה שנים הרי היא שלו ואין למשה בנו בה כלום כי אין לו אלא מה ששייר אביו וחזקה שהחזיק משה אינה כלום כי נודע שהחזיק שלא כדין ובלא"ה הוא שותף עם אחיו בירושת אביו ושות' אין להם חזקה זע"ז, ולכן הדין דין אמת שבע"ח קודמין ואינם צריכין שבועה כיון שהוא בני חרי ביד היורשים

והכרזה היתה צריכה כמ"ש בסי' ק"ג ואם נראה לב"ד בזה שלא להכריז כגון שיוסיפו קצת על שומת השמאים סגי בהכי שהכל תלוי בראיית ב"ד אם נראה להם שלא להכריז מאיזה טעם, יכולין להוריד בלא הכרזה, וכן נמצא בהורדה שעשו הרבנים מהריב"ץ ז"ל והרב המשבי"ר ז"ל ומהר"ם אדהאן ז"ל שכתבו שנ"ל שא"צ הכרזה והורידו ב"ח בלא הכרזה אך צריך הורדה בג' והי"ל להחכם מאריה דאתרא לצרף עמו שני ת"ח אחרים שלא ישאר מקום לבע"ד לחלוק וכתורה יעשה, וזה אינו מזיק וגם עכשיו יכול לעשות כן וכ"ש אם היו עמו כבר ועדיין לא חתמו שיחתמו עכשיו והכל מתוקן, באופן שהדין דין אמת כדברי החכם הפוסק נר"ו ותול"מ, ונראיה על דבר אמת ח"פ בטבת תקס"ב לפ"ק ושו"ב וקים

הקטן מו"ן רפאל בירדוגו סלי"ט

הנשמע מכתבי ב' הכתות הוא שמרים אשת שלם ן' שלוחא בתו של ראובן הנז' קנתה לזכות אביה הנז' אלא שאביה הנז' הודה בזמן שהודית לו הבת הנז' שלזכותו היה המקנה וגם בעת צוואתו שמנכסי משה בנו קנה ולזכותו. ולזה הנלע"ד שאם יהודה עולייל וב"ד לא: נודע להם שמה שזכתה מרים ובעלה הנז' מדין מצרנות ונכתב השטר על שמם היה שלא כדין שלא היה יהודה שליח במקנתו אלא למצרן וכיון שהמצרן הודה בהודאה גמו' שלא היה המקח לזכותו אלא לזכות אחרים לא נעשה יהודה שליח לאחרים והקרקע ברשותו עומד [ועוד שקנה מן האשה וכמ"ש מור"ם והביאו הב"י בלי חולק] אלא שאם ידע מזה ושתק איבד זכותו ואם לאו מחזיר הדמים ומחזיק במקנתו והדרא ארעא והדרי פירי יעוין בסי' קע"ה סמ"ו, ומ"מ אם נחזיק שיהודה הנז' מחל בקניינו ללוקחים וזכה ראובן הנז' במקחו מ"מ לאו כל כמיניה דראובן לחוב לב"ח בהודאתו שהודה שהמקח הנז' היה לזכות בנו וכמבואר בסימן מ"ז ופ"ו ס"ה וצ"ט ס"א שאף אם מעות השכירות עדיין הם בידו אינו נאמן לומר עליהם שהם של משה בנו דאע"ג דאית ליה מגו דאי בעי להחזירם לו מ"מ הו"ל מגו במקום חזקה דחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו וכמ"ש