אבני שיש חלק א יד

וגדולה מזו מצינו שכתב הרשד"ם בא"ה סי' ל"ו הובאו דבריו בכה"ג סי' הנז' אות יו"ד ז"ל אם פרע חוב חבירו בפניו איפשר שחייב לשלם

כ"ש וק"ו היכא שהכריחו חבירו לפרוע בעדו דודאי חייב לשלם דהא ברשותיה קא עבוד ובשליחותיה קא עסיק, וכ"מ בתשובה להרא"ש ז"ל כלל ע"ד ה' הביאה מר"ן בביתו סי' ע"ז מחו' ב' ז"ל שנים שלוו ונעשו אחראין וערבנין והא' פרע כל החוב ונתן המלוה השטר ביד הפורע אם נאמר שהפסיד מעותיו כדין כל הפורע שט"ח של חבירו, תשובה הא מילתא דפשיטא היא כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו שחבירו חייב לפרוע לו חלקו, דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי וכו' עכ"ל, וכ"נ מתשובת מהריט"ץ סי' ק"ן עש"ד, הרי מבואר דהיכא דפרע מדעתו או אם היה בידו משלו או שהוכרח דחייב לשלם

כ"ש וק"ו היכא דנקבצו נאספו נתחברו דהוכרח ומדעתו מי הוא זה ואיזהו אשר ימלאנו לבו לומר דפטור. אלא בנד"ד נעדרו נעתמו ספו תמו כל הדרכים הללו ואין אחת מהם בנ"ד. דהרי מאיר הנז' לא היה עוסק עדיין בשליחותם וכבר נפסקה השליחות והלך לו הי' מאיר הנז' למקומו ככתוב בקב"ע הנ"ב וא"כ מהיכא תיתי לחייב הקהל אחרי שכבר שב למקומו, ואפי' אם היה כדברו שהכריחוהו הקהל ישצ"ו ומדעתם הלך הרי נפסקה השליחות וחזר למקומו ככתוב בפנים (נ"ב כיון שהגיד בפסקו הא' הנה משרתי ילך עמכם בלשון רבים אז הלך וכו'. והיה לפניו הר"מ הנז' וכו' היאך חוזר ומגיד שנפסקה השליחות ואם נפסקה השליחות למה דן בו דין מי שהגיע לו היזק מחמת שולחו יע"ש]

ועתה אביא להשיב על דברי המשיג עלי אשר לא כדת והטיח עלי על לא חמס בכפי לא כן אנכי עמדי חלילה לי להשיב דברים קשים, ומדברי העדים יתברר האמת ואם הכחדתי שום דבר תחת לשוני הלא דברי העדים כתובים ומהם יתודע האמת והצדק

והנה במ"ש שנפסקה השליחות והלך לו הדין ברור שהדין עם הקהל ישצ"ו ופטורים הם אלא שרציתי לחזור על כל הצדדין שכתב. הנה מ"ש דהיכא שהיה הדבר ברור שיבואו לידי הפסד וכו' והלך איזה יחיד וכו' האמת והצדק אלו היה כדבר האמור דהיה בריא היזקא וכל רואיו יכירוהו והלך איזה יחיד מדעתו כ"ש שהוכרח לכך ודאי דלאו זו דמשלמין לו אלא אף זו שמחזיקין לו טובה ולא מקרי פורע חוב חבירו כדכת' הגמ"י בפ"ג מנזקי ממון ז"ל ולפ"ז הפודה שבויים אפי' שלא מדעתם כגון שאין יכול לבוא אליהם ולשאול להם אם יש לפדותם חוזר וגובה מהם ולא חשיב מבריח ארי כיון דבריא היזיקא, וכ"נ ממ"ש בפ"ח מחובל ומזיק ז"ל יש מדקדקין מכאן דפודה חבירו וכו' מיד שבאין וזה לא בקש ממנו דהניח מעותיו על קה"ץ והרב אמר דוקא עמד ופרנס וכו' אלא ש"מ דלא שייך אלא בב"ח ולא בגזלן דוחק כי אינו מתפייס [ברצי כסף] בפטומי מילי כי אם ברצי כסף [היינו בריא היזקא] וכ"נ מתשו' מהר"ם סיי"ז והביאה הש"ך קכ"ח ס"ק ז"ל ואותם שאומרים ששמעון לא יתן כלום מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו של חבירו ומבריח ארי וכו' הא ליתא דמבריח ארי לא שייך אלא היכא דמצילו מהצער ולא מן ההפסד אבל היכא שהצילו מן ההפסד [היינו היכא דבריא היזקא כנדון דידיה דפדה שבוי מדעתו ולא נתפס] לא הוי מבריח ארי ומשלם לו עש"ד וכ"כ מהר"י וייל ז"ל סי' קמ"ח על מי שפדה אשת חבירו והבעל לא רצה לתת פדיון כי טען שפדה שלא ברשות ועוד דפדה ביותר מהראוי והאריך להשיב דחייב לשלם ובסי' קמ"ט האריך לחזק דבריו במסמרות תקועים ואדרבא ראוי להחזיק לו טובה. וכ"פ מור"ם בי"ד ס"ס רנ"ב וכנה"ג בקא"ח בב"י אות ל"ו כתב דעת קצת פוסקים דסבירא להו כן יעש"ד

ואדרבא אם היה כדבריו חיובא רמי עליה היכא דראה חבירו רדוף להצילו דגרסי' פ' בן סורר דף ע"ג ע"א ז"ל מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' או ליסטים באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל והשיבותו לו וכו' אי מהתם הו"א ה"מ בנפשו אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל והביאה הרי"פ ז"ל והרא"ש כתב ז"ל והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול כדאמר לקמן נרדף ששבר את הכלים וכו' של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטר משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחוייב להציל וכו', ורבינו בעל הטורים כתבה לפסק הלכה סי' תכ"ו ומרן אסברה שם בביתו וכתבה בשולחנו הטהור לפסק הלכה אלא דהשמיטו ההיא דהניצול חייב לפרוע וכו' והסמ"ע שם ס"ק א' תמה עליו ז"ל ומהתימא שהשמיטו המחבר ומורם והש"ך שם כתב דכתבו מורם בי"ד רנ"ג, ומהרי"ו בתשו' הנז' דסי' קמ"ח וקמ"ט הביא בריתא זו ודברי האשרי עליה

הרי הדבר ברור דהיכא שהיה ההפסד ברור והלך איזה יחיד מדעתו כ"ש שהוכרח מאת חבירו דמה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו ויישר חיליה וחיובא רמי רחמנא עליה, אלא שבנ"ד לא היה ההפסד ברור ואי משום מה שכתבו הרבנים מאורי הגולה דמנימוסי המלכות צריכים תשורה לשניהם, זה הוא במקום שלא נתנו להם תשורה כוללת לשניהם משא"כ דהתשורה הנוהגת לתת להאלשרפא עז"א [נ"ב זה שקר גמור שהתרנגולים מוליכין אותן לכל שהוא שרי'ף תיכף לביאתו לצורך מאכלו וביום מוליכין לו תשורה לראוי לתשורה] היא התרנגולים הרי הוליכום מבערב ככתוב במסכת עדויות ותשורת המעות אינה אלא מפני שנעשה חותן המלך יר"ה ככתוב שם בק"ע

עוד כתב שהוא מהמיוחדים שבעדר וכו' הו"ל כאפוטרופוס וממונה וכו' כדכתב הרשב"א וכו' הביאה מר"ן וכו' קכ"ח וקס"ג ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי וכו' לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים וממונים הם עכ"ל, תמהתי עליו איך בלע בנעימה התשובה דכתב מרן בשם הרשב"א ז"ל למעלה מזו ז"ל אי נמי בשעשו אותה הוצאה זט"ה ולא שיהיו אותם חשובי הקהל לבד אלא שמינו אותם בני העיר סתם על עסקי צבור כמו שמפורש בירוש' פ' בני העיר עכ"ל, ולישנא דההיא תשובה קרי בחיל ואמר לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים הרי לך דקאמר פרנסים ור"ל שנתמנו מהצבור כאותה שאמרו פרנס שנתמנה על הצבור כ"ש שהתשו' הכתובה בסי' קכ"ח כתב הכנה"ג בהגהת ב"י אות ח' שהיא בהרשב"א בסי' תרמ"ד ושם בסי' תרמ"ד מבואר ז"ל שנשאל על מי שפטרו המלך בחותמו ממסים שאם עשו הקהל הוצאה בצרכי צבור וכו' והוא טוען שהוא פטור דהוא כמבריח ארי מנכסי' ובתשובתו ז"ל ז"ל וכן אינן יכולין ליפטר מדין מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו של חבירו דבכלל דברים אלו כצבור הן והרי הן כשאר בני העיר ואין יכולין לומר לפרנסי הקהל אין אנו חייבין מפני שאתם מבריחין ארי מנכסינו אתם פרעתם חובינו לפי שהפרנסין ממונין וכאפוטרופוסים הם: [כ"כ כה"ג קכ"ח ל"א. כ"ז באחר אבל בממונה הקהל הו"ל כשליח וכאלו