אבני שיש חלק א יג

הם כעזי רהטן, ומה גם בזמן הזה שהיו שריה כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה ואין דורש ומבקש בצרכי צבור

והאדם יראה לעינים שלא בא אלא לספר אלא מעשה שהיה, ועכ"ז אי הואי מילתא שנראית בעיניו נגד ראיותיו שהביא בעודה בכפו יבלענה, יכחדנה תחת לשונו ולא הוצרכנו להביא השמטותיו דאפי' לפי דבריו זכאי הר"מ בדינו כאמור, ובההוא פרט שאמר האלשריף שבעלי חצרות הבורית יתנו וכו' אין צריך להאריך בו כי נודע הדבר שלא מעצמו אמרה אלא ע"י בקשת הזולת, ולראית האמת לבל תהא נעדרת חתמתי שנת ישלם לבעליו לפ"ק

אברהם **(הוא תלמיד אחד מתלמידי הגאון המחבר זצוק"ל.)** בן לא"א יעקב אציני ס"ט

הדברים מוכיחים שהשמן שנטל הגוי ממאיר צבע הוא חליפי ותמורת התשורה שהיתה ראויה לו ממנו מכללות הצבור והם פשעו ממה שהקבילו פני אחד מהשנים היושבים במסיבה אחת שזה פשיעה רבתי וחסרון גדול להאחר אשר לא הקבילו פניו בתשורה כמו שהקבילו פני האחיו אשר לא כדת מנימוסי המלכות וכדי שלא יהיה שואל חלקו בפיו עשה דרך כבוד ודרך תחבולה עד שלקח משלוחם הסך השמן בעד התשורה הראויה לו מכללות הצבור, ולכן חייבים הצבור לפרוע למאיר הנז' מה שנטל ממנו הגוי בעד התשורה הראויה ורמיא עליהם, וא"כ זה הר' יהושע שהביא ראיה מס"ב דסי' קכ"ח מי שנתפס על חבירו וכו' אין חבירו חייב לשלם לו פקח שבהם אומר לו שטיא שפיל לסיפיה דדינא אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם חוץ וכו' או הנתפס על התשורה וכו' ע"כ שהרי ברור הדבר לפקחים שבגלל התשורה לקח ממנו מה שלקח, וזה שכתבנו אינו לשיטתו דאחשיביה לנדון זה נתפס על חבירו, ולכך כתבנו אפי' לשיטותו צריכים הצבור לפרוע למאיר הנז' משל צבור אבל לקושטא דמילתא דמיונא כאריה דמאחר דבשליחותם הלך והם פשעו במה שלא נתנו לו שתי תשורות שע"י כך הטילו קנאה ותחרות ולא נח רוגזיה עד שנטל ממאיר מה שנטל נמצא דע"י הוזק דלא הוו אלא גירי דידהו וחייבים לשלם לו היזקו והפסדו מדינא דגרמי וההיא דסי' קכ"ח ס"ב אין לה דמיון ושייכות לנדון זה דהתם לא היה ההיזק נמשך מחמת פשיעת המשלח דלא נמשך לו ההיזק אלא מחמת השליחות ושכן מבואר להדיא בב"י בשם תשובת הרמב"ן דלא היה היזק נמשך מחמת פשיעת המשלח אלא מחמת השליחות והוא דפטור ושכן דקדוק הדין שכתב וז"ל מחמת שליחות שולחו ע"כ דאלו מחמת פשיעת שולחו כנ"ד חייב, ומה שכתב הר' יהושע דבסי' קפ"ח כתב מר"ן מי שהגיע לו היזק מחמת שולחו זה שקר ואינו אלא טועה מחסרון ידיעה שאינה ניכרת לו לגודל חשבון ערכו בעיניו וכמדומה שרצה להגיה דברי מר"ן לרוב חסרון ידיעתו ולגודל גבהות לבו בעיניו שהרי לשון מר"ן הוא מחמת שליחות שולחו, ומה גם דנתפס על חבירו ופורע חובו של חבירו דאין חבירו חייב לשלם לו, ומשום טעמא דמבריח ארי מנכסי חבירו אינו אלא משום דלא הוי מדעת הבעלים אבל אי הוה מדעת הבעלים השתא דאית ליה פסידא חייב לשלם לו דחשיב ליה למאיר הנז' מדעת בעלים, אם משום שבהסכמתם הלך ואם משום שהוא מיחידי הקהל ומזט"ה וכמו שהוכיח כל זה בראיות ברורות החכם כהה"ר ישועה נר"ו בכתבו בפנים שהחתים עליו אחד מהתלמידים, ואין צורך לכפול האמור יע"ש שכל דבריו כנים ואמתיים יפה אמר יפה דבר ויפה דן, שחייבים הקהל שלהם לפרוע למאיר כל הפסידו ודבריו של הר' יהושע מהבל ימעטו, ולית בהו ממשא לא הוזקקנו לחתום פה אלא להציל עשוק ושלא תהיה האמת נעדרת ולראיה ח"פ בשבט משנת ואיש תבונות יחרי"ש לפ"ק בפאם יע"א

שמואל שאול אבן דנאן ס"ט רפאל עובר אבן צור ס"ט אליהו הצרפתי ס"ט

בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא הי' מסעוד אלקובי בתע"ג והגיד שהוא היה נגיד בעיר הלזו קצת: חדשים משנה שעברה ובאותו זמן בא לעיר הלזו האלשריף מולאי למאמון עז"א ואחיו מו' רשיד עז"א וביום בואם לעת ערב הוליך האלשריף הנז' ולאחיו הנז' תשורה כמנהג, תרנגולים. ולעת הבקר אור הוליך עוד הוא והר' מאיר צבע והי' מסעוד ן' חיון סך מעות למולאי למאמון הנז' תשורה מפני שנעשה חתן המלך יר"ה ובגמרם נתינת התשורה אמר גוי א' למולאי רשיד הנז' אדוני קנה לי בורית משא בהמתי ואז אמר מולאי רשיד למסעוד הנז' דרוש נא לי ככר בורית שאקנהו א"ל מסעוד הנז' הבורית אינינו מצוי בעיר הלזו א"ל מולאי רשיד הנז' הנה משרתי ילך עמך לחפש חצירי הבורית ואם לא מצא אז כי האמת אתך ואז הלכו כל אחד לדרכי, והר' מאיר הנז' שב למקומו והלך לו לעצמו, ומסעוד אלקובי הנז' נשאר עומד עם המשרת הנז' ואז דחקו המשרת הנז' ויאמר לו קיים גזירת האלשריף ולך נא הראיני את מבוא החצירות הנז', עודם עסוקים והנה הר' מאיר הנז' עובר לפניהם פצה פיו מסעוד הנז' וא"ל זה אחד מבעלי החצירות והלך המשרת עם הר' מאיר הנז' לחפש הבורית ובאותה הליכה לקח המשרת הנז' שמן שעליו מדיינים הק"ק עם הר' מאיר הנז' ע"כ סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בסיון שנת כשח"ר נכון מוצאו והכל קיים

עוד בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא הי' מסעוד ן' חיון בתע"ג והגיד ככל האמור לעיל בלי תו"מ וברר בעדותו שהר' מאיר הנז'. הלך למקומו ובשעה שעבר עליהם שחזר היה הולך לחצר הבורית שלו ומפתחות החצר הנז' בידו, ע"כ סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בחדש הנז' שנה הנז' והכל שריר ובריר וקיים

מסעוד בר מכלוף ה"ן הרוש שלום ן' מאמאן

האמת דפורע חוב חבירו מדעת חבירו דחייב חבירו לפורעו, וכ"מ מל' רש"י ז"ל שהביאו מר"ן בב"י ריש סי' קכ"ח וז"ל וה"ה נמי לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו, וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום, וכן הוא שם בלשון הרי"פ ז"ל רבא בר ממל הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו, וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל פכ"ו ממלוה ולוה ז"ל הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו, וכן מפורש באר הטב במהר"ם מטראני סי' רכ"א הובאו דבריו בכה"ג בהגהות הטור אות י"ב סי' קכ"ח ז"ל דוקא שפרעו שלא מדעתו הלוה פטור, אבל מדעת הלוה חייב. ואפי' אם פרע שלא מדעתו כתב מהרי"ו סי' קס"ו ז"ל ואל תשיביני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חוב חבירו דפטור מלשלם לו היינו משום שלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה מסתמא אמרו רבותינו דדעתו לפוטרו. אבל הכא בנ"ד כיון שהיה ביד לאה משל רחל סתמא דמלתא דדעתה לפרוע ממה שבידה ממון רחל, והביא דבריו אלו מור"ם בהגה קכ"ח וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ה' וכ"כ הרב בכה"ג סי' הנז' אות ד' והביא סברת כמה פוסקים שהניחו יד הסכמתם על סברא זו. והביא גם. סברת מר"ן שהביא הסמ"ע שם דסי' ק"ה ע"ש.