אבני שיש חלק א קלז

סימן צ"ד

בהיות שהר' משה ן' מסעוד אזולאי נרבה רוחו אותו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולראות הסתופף בבית ה' בחצרות אלהינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה, ועמדו לפני לדין המדבר בעד האשה והבעל הנז', וטען המדבר בעד האשה שאם הוא עכ"פ ירצה לעלות לא"י יפרע לה כל סכי כתובתה מושלם ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום ומה גם שכל הדרכים בחזקת סכנה, והבעל משיב שהוא רוצה בקיומה ורוצה שתלך עמו ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה. ופסקתי ביניהם שהדין עם הבעל ומשנה שלימה היא בפ"ב דכתובות דף ק"י הכל מעלין לא"י וכו' ופסקה מר"ן באה"ע סי' ע"ה ס"ד וז"ל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה וסיים מורם שנוטלת נ"מ ונציב שלה הקיימין יע"ש. [עיין להרב קול יהודה בתשובותיו לכוזרי במאמר ב' סי' כ"ב] והאי טענה שטען שכל הדרכים בחזקת סכנה אינה טענה דאם איתא דחיישינן לסכנת דרכים ליתיה להאי דינא כל עיקר דכל הבא לכפות אשתו לעלות עמו לא"י אמרינן ליה כל הדרכים בחזקת סכנה ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת הדרך אלא לכל ישראל איתמר ואיך אפשר להעלותה לא"י בלי שיעבור בדרכים ותדע שכן הוא שהרי כלל זה דכל הדרכים וכו' פשוט הוא בדברי הפוסקים, ואפ"ה כתבו להאי דינא דכופין לעלות ולא חשו לחשש ס"ד כלל ואע"ג דיש מקום לומר דחמירא סכנתא מאיסורא ולמה לא ניחוש לחשש ס"ד. טעמא רבה איכא דקי"ל במקום מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין כדאמרינן גבי בדיקת חמץ דרבנן דכל זמן שהוא עוסק במצוה לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים יע"ש וכ"ש במצות ישיבת א"י שהיא מצוה מן התורה וכמו שמנאה הרמב"ן במנין המצות מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה אפי' בזה"ז, ואמרינן בכתובות ד' קי"א המהלך ד"א בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב והקבור בא"י כקבור תחת המזבח. ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי ח"ל וכמה מלי מעלייתא נאמרו בה עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות וא"כ בודאי הוא דאגוני מגינה מכל מיני חשש ס"ד שהרי בלכת דמצוה הוא דהולך וקרינן ביה עידנא דעסיק בה ואין שופ"ר

איברא דחזי הוית איפכא ממאי דכתיבנא בדיבור תוספות פ' בתרא דכתובות דק"י וז"ל הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזה"ז דאיכא ס"ד והיה אומר רבי חיים דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל, הנלמד מדבריהם דמלי מלי קתני דלטעמא קמא אין כופין בזה"ז משום חשש ס"ד ולטעמא בתרא משום דאין מצוה לדור וכיון דאין מצוה אין כופין אפילו אי ליכא חשש ס"ד

וא"כ לדידן אף דקי"ל דמצוה לדור בא"י ולית דחש להא דר"ח כמ"ש מהר"י מטראני בשיטתו על כתובות יע"ש מ"מ נימא דמטעמא קמא דחשש ס"ד לא יהא דין זה נוהג בזה"ז, ומדברי הפוסקים נראה דאין חלוק בזמנים שכתבו דין זה סתם ולא חלקו בזמנים וגם רבינו הרא"ש שתמיד הוא שותה בצמא דברי התוספות הביא דין זה סתם ולא חילק כלום בדין זה וקשיא לי עוד בדבריהם דכיון דעיקר טעמא מחשש ס"ד למה תלו הדבר בזמנים והיה להם לומר דבקום דאיכא חשש סכנה אין כופין

והנראה נכון בעיני שהתרי טעמי שהביאו התוספות חדא מכלל חבירתה איתמר ואלמלא הא לא קיימא הא והוא שהתוספות כתבו תחילה דאין דין זה נוהג בזה"ז דאיכא ס"ד וקשיא ליהו ואי איכא חשש ס"ד. מאי הוי הרי קי"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע ואגוני מגינה ולכן כתבו ואומר ר"ח דעכשיו אין מצוה לדור וכיון דליכא מצוה יש לחוש לסכנה ומשום דהאי דאין מצוה לדור הוא בזה"ז דאין יכולים ליזהר וכו' א"כ גם טעמא דחשש ס"ד התלוי בו הוא דוקא בזה"ז דאין מצוה אבל בזמן דיכולים ליזהר ויש מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ואין לומר שהתוספות כתבו ב' סברות חלוקות ומי ששנה זו לא שנה זו שהרי מבואר בהמרדכי בהגהות סוף כתובות דטעמ' קמא דס"ד שהביאו התוס' סתם הם דברי רבי חיים עצמו וז"ל הוא אומר לעלות כתב ר' חיים כהן בתשובה: דה"מ בימיהם שהיה שלם בדרכים אבל עכשו שהדרכים משובשים אינו יכול להוליכה דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים ואף אם יעמיד לה ערבים מגוף וממון ערבך ערבא בעי עכ"ל, הרי דרישא וסיפא רועה א' אמרן וא"כ עדיף טפי למימר דחד טעמא הוא ולטעמיה אזיל דסובר דאין מצוה לדור וכיון דליכא מצוה איכא למיחש לס"ד ונפקא מינה דלדידן דקי"ל מצוה לדור ליתיה להאי דינא ולא חיישינן לסכנה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכן יש לישב לשון המרדכי ודוק

האמנם דמודינא בהיכא דברי הזיקא ושכיחא סכנתא דאין כופין כדאמרינן גבי חור שבין יהודי לגוי דאע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין היכא דשכיח היזקא שאני יע"ש, והשתא דאתינא להכי נימא שזו היא סברת היש מי שאומר שהביא מרן שם ס"ה שהיא סברת הרשב"ש וז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה וסיים בב"י בלשונו דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו עכ"ל ומשמעות דבריו הם בהיכא דאיכא סכנה ודאית וברי הזיקא בזה הוא דאין כופין אבל לחשש סכנה לבד אין חוששין וכופין לעלות ובהכי מדוקדק לשונו הזך שכתב דהא דכופין לעלות היינו בדאפשר ליה בלא סכנה שלא החליט הדבר לומר דכופין לעלות במקום דליכא חשש סכנה דמשמע דכל דאיכא חשש ס"ד אין כופין אלא כתב בלשון אפשר והיינו כל דאפשר לו בלא סכנה דהיינו שיש עובר ונמלט ויש נמי עובר ונתקל כסתם דרכים בזה הוא דכופין אבל בהיכא דאיכא סכנה ודאית בזה אין כופין ואסור לסכן בעצמו דלא סמכינן אהגנה דמצוה במקום דשכיח הזיקא והיינו דמסיים בב"י דאי איכא סכנה אסור לסכן וכו' והיינו סכנה ודאית דבזה ודאי איסורא נמי איכא כיון דברי הזיקא

ובזה הרווחנו טעמא להסיר תלונה מעל מרן שהביא סברא זו בשם יש מי שאומר כאלו לא אמר דבר זה זולת הרשב"ש ואם איתא דקאי הרשב"ש בשיטת התוספו' והמרדכי ואוסר בסתם דרכים דאית בהו חשש סכנה הו"ל למרן להביא סברא זו בשם התוספות והמרדכי ולא משמא דיחידאה אלא ודאי דסברת הרשב"ש לחוד וסברת התוס' לחוד, וכמ"ש ודוק

ועיין מהרשד"ם בחלק א"ה סי' רט"ו וסיים ואחר שזה מחלוקת אני דן שיפרע הנדונייא לבד יע"ש ומכאן תשובה לדברי הבאה"ט סי' ע"ה ס"ק י"ט שכתב וכיון דאיכא פלוגתא מי יוכל לכפות וכו' וחייב ליתן לה כתובה