אבני שיש חלק א יב

טרחיהם ומשאיהם. על כן יאמרו המושלים במשל הדיוט ישט'ח וויג'רם

והנה עיקרא דהאי מלתא ומוצאיה ומובאיה מההיא דפורע חובו של חבירו שהביא מר"ן בריש הסי' ומקור הדין ומוצאו בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ז וק"ח ובפ' אין בין המודר ד' ל"ג והתם בנדרים חשיב ליה מבריח ארי מנכסי חבירו יע"ש ובההיא דהמבריח ארי קי"ל בפ' הכונס ד' נ"ח דדוקא מדעתו ולא שהכריחוהו חביריו, דהכי איתא התם אמתני' דנפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ואמר רב בנחבטה [כגון שהציליה העשבים שתחתיה שלא הוזקה] ומסיק שם דל"מ קאמר, לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את הבהמה שלא תחבט בקרקע ומה שנהנית נמי לא משלמת, קמ"ל. ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו, האי לאו מדעתו, א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא, והקשו התוס' והרא"ש מההיא דחשבינן בפ' אין בין המודר ד' ל"ג פורע חובו של חבירו מבריח ארי אע"ג דאית ליה פסידא, והכא אמרינן דמבריח ארי הוא דלית ליה פסידא, ופירשו דהני תרי לשני מישך שייכי אהדדי דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא חשיב מבריח ארי, א"נ לית ליה פסידא אע"ג דהוי שלא מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו חשיב נמי מבריח ארי, והיכא דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי ומשלמין לו מה שהפסיד ע"ש, הרי בהדיא דהיכא דהבריח ארי שלא מדעתו ואית ליה פסידא משלמין לו, ולכאורה יש להקשות על זה מההיא דנתפס על חבירו שהביא מר"ן בס' ב' והם דברי הירושלמי אמתניתין דפ' שני דייני גזירות והביאו הרא"ש שם להלכה וז"ל הירושלמי דאמר ריב"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנונא ובגולגולתא יע"ש, ואיירי בראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן, אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו. אלא א"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס שזהו לשון הטור בסי' שפ"ח יע"ש, הרי דשלא מדעתו הבריח ארי מנכסי חבירו שפרע בשבילו והיינו אית ליה פסידא וקאמר דאין ראובן חייב לשלם, וכד דייקינן שפיר נראה דאין כאן קושיא, דלכך דקדקו בלשונם התו' והרא"ש וכתבו דשלא מדעתו היינו שחבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו, נלמד מדבריהם דדוקא כשבעל העדר עצמו מכריחו להבריח ארי מעדרו הוא דאמרינן דבהיכא דאית ליה פסידא משלם לו בעל העדר, משא"כ התם שהגוי אנסו לפרוע החוב בשביל ראובן וראובן לא אמר ליה ולא מידי יש לנו לומר זה הוא לשון הסמ"ע בסי' שפ"ח ס"ק י"ז דרוע מזלו גרים ליה שיהא נתפס עבורו אף שנפטר חבירו ע"י כך מחובו יכול לומר מפייס הוינא ליה עד דפוטריני בלא דמים, וכמ"ש מר"ן בריש סי' קכ"ח בההיא דפורע חובו יע"ש, וא"כ בנ"ד שהקהל שהם בעלי העדר הכריחוהו ושלחו אותו לאברוחי ארי מעדרם ואית ליה פסידא משלמין ליה מה שהפסיד, ומה גם למ"ש התוס' והרא"ש שם דהא דפטרינן בעל העדר כשזה מבריח לו ארי מעדרו היינו כשאין הדבר ברור שיבוא לידי הפסד, כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא לכאן או לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא, אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבוא לידי הפסד אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע לו בעל הנכסים. וכו' ופורע חובו נמי לאו מידי יהיב ליה אלא מצילו מצער בעלמא וכו' כדמפרש טעמא בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל יע"ש

וא"כ בנ"ד שהדבר ברור וקרוב לודאי שיבואו לידי הפסד אם לא היו מקדמים פני שניהם חותן המלך ואחיו הנז' ברצי כסף והלך איזה יחיד מהצבור בשבילם להבריחם מעליהם אפי' בלתי רשותם משלמין לו וכ"ש הכא שהלך ברשות. ועוד איכא טעמא לחייבם לשלם להר"מ הנז' אפי' אם הלך מדעתו בלי רשותם ולא חשיב מבריח ארי כיון שהוא מהמיוחדים שבעדר שעל פיהם יסעו וע"פ יחנו כל עם הקהל הו"ל כאפוטרופוס וממונה דלית דין ולית דיין דמשלמין לו, וכדכתב הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן ב"י בסי' קס"ג ובסי' קכ"ח וז"ל ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי מנכסי חבירו לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים או ממונים הם עכ"ל, והביאה מור"ם בהגה בסי' קכ"ח יע"ש, ועוד דכיון דכל עם הקהל חשיבי כשותפים בעניינים אלו וכיוצא בהם [וזהו הטעם דבארנונא וגולגולתא חייב לשלם לו משום דהם כשותפים ודו"ק] אם עמד א' והוציא הוצאות לאברוחי ארי מעליהם פשיטא דמשלמים לו וכדכתב מר"ן בשם תשובת הרשב"א שם וז"ל נאמני הקהל לוו מגוי אלף דינרים והגוי משכן בהמות היהודים ובעלי הבהמות פחדו שלא ימותו ופדו אותם והקהל טוענים שאינם חייבין לשלם. תשובה אין זה כפורע חובו של חבירו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם ומחמת כלם לוו וכלם חייבים לשלם, עכ"ל, הרי דאע"ג דנתפסו ונתמשכנו בעלי הבהמות ופרעו בשביל הקהל לא איבדו מעותם מטעם דחשיבי כשותפים

וא"כ בנ"ד אף אי הוה חשבינן ליה כדין נתפס על חבירו כיון שהוא כשותף עמהם ופרע בשבילם לא איבד מעותיו אפי' אם היה פורע לרצונו וכ"ש היכא דנתפס כדמשמע מלשון התשובה הנז' דמיירי כשהגוי משכן בהמות היהודים שאינם מנאמני הקהל שלוו ממנו דאלולי לא משכן הבהמות לא היו פורעים מדעתם ובר מן דין אפי' אם היה הר"מ הנז' חייב בדין יש לנו לפוטרו מטעם שאם אתה אומר כן אין דורש ואין מבקש בצרכי צבור ודמיא לההיא דכתב מר"ן בסי' ש"פ ס"ג במי שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושיבר כלים בין של רודף בין של כל אדם דפטור כדי שלא יבואו לימנע מלהציל את הנרדף הגם שהיה חייב בדין ומזה מצא מקום פטור הרב מטה אהרן בסי' קי"ח לנדון קרוב לזה יע"ש, וכן מצינו לרבותינו בעלי התוס' בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ז וק"ח בד"ה חנן אומר וכו' שכתבו בההיא והביאה מר"ן בסי' ש"פ סעיף א' דרועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מב"ה דאע"ג דאברוחי ארי בעלמא הוא ומן הדין היה פטור ב"ה והרועה איבד מעותיו אפ"ה חייבוהו לב"ה לשלם לו כדי שיעסוק להבריח את הארי ותקנת חכמים היא יע"ש. וכ"ש הכא בנ"ד דיש לפוטרו משום דאיכא תרתי כדי שיעסוק להבריח ארי ועוד מטעם שאם אתה אומר כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא ואין לך אדם שיעסוק עם הצבור לתועלת הכולל ולאו כרוכלא אנא דליחשוב וליזיל כל חלקי הסותר ראיותיו כי כבר מתוך מ"ש יראה כי המה כרעו ונפלו ונמסו כהמס דונג מפני אש דלאו נתפס על חבירו מקרי ולאו שליח שהוזק מחמת השליחות מקרי ובההיא דשליח שהוזק מחמת השליחות נראה דוקא כשהגיעו ההיזק ממקום אחר אלא שהשליחות גרמא לו ראית פנים שנראה בעליל והעלילו עליו ממקום אחר, אבל אם היתה העלילה בגוף השליחות עצמה כי הכא פשיטא דחייב המשלח, ומהתימה על היחידים העומדים על הפקודים איך נועצו לב יחדיו לנעול דלת בפני העוסקים עם הצבור ואם מנהיגן של אלו הוא רעיא חגירא למה יהיו