אבני שיש חלק א קיח

לא באו אלא לאפוקי מהרמ"ה דסובר דלא משלם טפי ממה שהפסידו ובאו להשמיענו דאע"ג דהפסדו דבר מועט מגלגלין עליו כל מה שנהנה מחרבתו ולא בהצטרפות בניינו של זה וזו היא מילתא מציעתא בין דבר מועט דיהבי לקרמנאי ובין שכירות כל הבית כשהוא בנוי ודיינו למינקט מילתא מציעתא ולא גבוהה גבוהה לו' שישלם כל שכירות הבית אשר לא עמל בו ולא גדלו וכן יש לנו לפרש דברי הרשב"א בשיטתו על קמא שהביא מרן ב"י בסי' שס"ג וז"ל וכיון שהם חסרים אפי' דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרן משלם ע"כ שהכוונה שכרן משלם של קרקעית החרבה ולא יותר והאי דנקט שכרן משלם לאפוקי מסברת הרמ"ה דסובר דלא יהבינן בשכרן אלא דבר מועט דיהבי קרמנאי כאמור וכן יתפרש לשון הרשב"א שהביא מרן הב"י בסי' שע"ה שהעתיק באר הגולה וז"ל ואם מעיקרא הוה קיימא לאגרא אפי' לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשו וכו' פי' בדמים של עכשו הראויים לקרקעית החרבה וכן נראה מדברי מרן הב"י שאחר שסיים לשון הרשב"א הנז' בסי' שס"ג כתב עליו וכן כתבו התוס' והרא"ש הרי דמרן משוה דעת הרשב"א לדעת הרא"ש דקיימי בשיטה אחת ואף אם יתעקש המתעקש לפרש דברי רשב"א חולק על הרא"ש אף אתה אמור לו דתקנת קדמונינו האמורה בשנת ש"ה ופירשוה בתקנה של שנת יג"ן לפ"ק דבמקום שלא דברו שני עמודי הוראה וראינו דעת הרא"ש יש לנו ללכת בעקבותיו וזו היא דרכו של מרן הקדוש בפסקיו דהיכא דג"ד א' מעמודי הוראה והשנים אינם חולקים עליו ולא ג"ד דראוי לפסוק כמותו נגד דעת הפוסקים המפורסמים כמו שפירש בהקדמתו הביאו יד מלאכי בכללי הריב"א ומהריק"א סי' ל"ח ובפי' כתב הרדב"ז בח"א סי' קכ"ו וז"ל ואע"ג דלישנא דמתני' דייקא כוותיה דרשב"א מ"מ מסתברא לי לפסוק דהרא"ש דבתראה הוא והביאו ג"כ יד מלאכי בכללי התוס' והרא"ש סי' ל"ו יע"ש

קם דינא איחוור דינא אתבריר דינא להלכה ולמעשה שהיורד לחרבת חבירו ובנאה אפי' בסתם חרבה דאינה עשויה לבנות דאין על הבונה ליתן כלום לבעל החרבה זולת אם היה לבעל החרבה איזה הנאה וחסרו ממנה מגלגלין עליו ליתן מה שראוי לשכי' החרבה דוקא ולא שכירות כל הבית והכא גבי חרבה לא שייך שחרוריתא דאשיתא [מש"ה הוצרך הרא"ש ודעמיה לומר דמחסרו שכר שהיו נותנים לו הסוחרים לפרוש שם אהלים ודו"ק] דאפי' אם לבן הכותלים בבניינו והושחרו לא מקרי מחסר בזה לבעל החרבה דכי אישחיר כתליו הוא דאשחיר וכ"ת הרי כשנותן לו כל יצאותיו מושלם ואינו מנכה חסרון השחרוריתא הו"ל הפסד לבעל החרבה זה אינו דאין הליבון בסיד נכלל בהשומא כלל וכמו שנראה מדברי מורם בהגה הנ"ל וז"ל אבל אין צריך ליתן לו מה שסיידו יע"ש ומה גם לדידן דהדר בבית הוא שסד אותו בסיד ולא הבונה וכ"ש דלא משכחת שחרוריתא דאשיתא בארצות המערב ועצלניות שבנשים מסיידין הבית בסיד ג' פעמים בשנה והרי הבית לבן כמו בתחילת הבנין ולא יצטרך בעל הקרקע לתת כלום בסיד דחובת הדר הוא עפ"י המנהג

ומהשתא גם מה שכתב מור"ם שם באותה הג"ה סי' שע"ה ס"ז דאם השכירה הבונה לאחרים וקבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר והיא סברת הרשב"א מדר' יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו [הביא לשונו מר"ן ב"י בסי' שע"ה כמו שהזכירו הנ"י בפ' השואל יע"ש אמתני' דהמוכר זתיו לעצים] מ"מ מילתא דפשיטא היא דמה שמנכין לו מהוצאותיו היינו דוקא בשיעור הנאתו מקרקעית החרבה שהיא פרתו של חבירו אבל לא הנוסף בשביל הכתלים והתקרה שהם פרת עצמו ומה גם דאפי' לגבי שכירות החרבה עצמה אין דין זה ברור לחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר כיון דסוף סוף זה לא חסר דסתם חרבה אינה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר לבעלים בחרבנה וקי"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור והעומד על מקור הדין בלבבו יבין ובעניו יראה דסברא יחידאה היא שהרי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא הסכמת הפוסקים והרשב"א בהדייהו דאם השכירה לאחר פטרינן לשוכר ואינו מעלה שכר לא לזה שהשכירה לו ולא לבעלים ואפי' אם כבר נתן השכירות לזה שהשכיר לו או לבעלים צריכין להחזיר לשוכר כיון דבטעות יהביה נהלייהו וזה הסכמת הפוס' ופסקה מר"ן בסי' שס"ג ס"ט וז"ל א' דהא דאמרינן וכו' אין צריך לעלות לו שכר וכו' אעפ"י שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפי' אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ואם נתן לו השכר [פי' אפי' אם נתן לבעל החצר] כיון שהוא ברור שבטעות יהיב ליה חייב להחזירו ע"כ זולת הרשב"א לפי מ"ש הנ"י משמו שם דמחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר

והנה עיקרא דהאי מילתא למדוה הפוסקים מההיא דאמר רבה ב"ר הונא משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון ופריך תלמודא תרתי [פרש"י תרתי בתמיה כלו' תרתי מלי קאמרת דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית מראובן הו"ל דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר א"צ] ומשני הא דקיימא לאגרא [פרש"י מעלה שכר לשמעון דהו"ל זה נהנה וזה חסר] הא דלא קיימא לאגרא ע"כ ואם איתא להאי סברא לחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר מאי פריך תלמודא דהוו תרתי דסתרן והלא רישא איירי בדר בה הוא עצמו וסיפא איירי בהשכירה לאחר ומדהוצרך תלמודא לאוקומי האי דשכר בית שמעון מראובן בחצר דקיימא לאגרא ומש"ה מעלה שכר לשמעון שהרי חסרו ש"מ בדלא קיימא לאגרא אינו מעלה לו כלום ודו"ק וכן מבואר בהנ"י וז"ל וכתב הרמ"ה מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ולא מידי דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא ולא מחייב למיהב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי כיון דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זכותא בגויה אגר לא משעבד מכח האי שכירות לחד מנייהו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו וכו' וכן הסכימו הרא"ה והריטב"ה עכ"ל והוא פסק מר"ן הנ"ל בדיוק בסי' שס"ג ס"ט כנ"ל וכן כתב הרשב"א עצמו בשיטתו על קמא הביאו מר"ן הב"י בסי' שס"ג וז"ל נמצא בית לשמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דוקא בדקיימא לאגרא ומכאן שמענו שאעפ"י שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר פטור ע"כ בזה שוה הוא הרשב"א לשאר פוסקים אבל בהיכא דכבר נתן השוכר שכירותו לראובן שהשכירו לו או לשמעון בעליו דפשיטא ליהו להפוסקים הנ"ל דצריך להחזיר לשוכר כל חד מנייהו בזה מספקא ליה להרשב"א כמו שסיים בלשונו הנ"ל וז"ל והיכא דנתן כבר שכירותו לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואיפשר דנותנים לשמעון [בעליו] דהיאך