אבני שיש חלק א קו

יחד קודם שחלה את חוליו אין שום א' ניזוק בדבר שהרי שניהם יחד ניזונין מהאמצע והרפואה בכלל המזונות היא וכאלו הרבה בהוצאות ומשכחת לה דזה החולה אינו מרובה באוכלוסין ואף כשתצטרף רפואתו עם מזונותיו הלואי ששוה המדה ביניהם בחשבון ההוצאה ואיפשר דאדרבא מזונות השו' המתעסק רבו למעלה על מזונו' ורפואות החולה וא"כ בדין הוא כ"ז דלא קפדי וחלקו השות' מתרפא מאמצע מכח מזונות ויד שניהם שוה במזונות ואין לנו סברה לחלק השות' מאחר שכחם שוה לא כן לגבי העסק שהוא מתעסק והחולה בטל ממלאכתו סברא הוא דלגרמיה טרח ומה שהרויח לעצמו לבדו הוא וא"כ אף נימא דהכא בסי' קע"ז מיירי ג"כ בחולה שבטל ממלאכה איירי, אפ"ה לגבי רפואה היכא דחשיבא כמזונות מתרפא מאמצע כמ"ש ובעסקי רפואה איירי, אבל לגבי הריוח כל מה שמרויח לעצמו הריוח ואין לו בו כלום ומה שמתרפא הוא ממה שיש להם בכיס השותפות שעשו ב' יחד קודם שחלה את חוליו אבל כד דייקינן שפיר נראה דחלה א' מהשותפות לא בטלה השותפות ביניהם לגמרי אלא לגבי מה שטורח השותף לבדו ומרויח אמרינן בדידיה קא טרח אבל השות' עדיין קיימת היא לגבי כי הדר בריא וכן לגבי שאר תנאים כגון אם התנו שהמזונות או פריעת מסים מאמצע ובההיא תשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' קע"ו כשהתנו שהמזונות מאמצע יע"ש דודאי אפי' בתוך ימי חוליו ניזונים ופורעים מכיס השות' במה שהרויחו שניהם יחד מאחר שיד שניהם שוה ואין יתרון זע"ז והוא במה שיש לדקדק קודם כל למה זה האריך בלשונו שות' שחלה ולא עסק וכו' ולימא סתמא שות' שחלה אין לו חלק בריוח או לימא שות' שחלה בטלה השותפות כדנקט בלישניה הרמב"ם שות' שמת בטלה השות' או לפחות הי"ל למר"ן ומור"ם שהביאו ל' הרמב"ם דמת א' מהשות' וכו' הי"ל לסיים וה"ה אם חלה א' מהשות' גם על הרמב"ם יקשה לו למה. ע"כ נמ"ך וחע"ד

סימן ע"ה

עמדתי מתבונן בדין זה ואחזה אנכי אשית לבי דאין ליורשי הא' שום זכות בקרקע הנז' המוחזק ביד יורשי הבעל וביד הלוקחים מהם וכל טענותיהם בזה דחויים הם מעיקרן ואין להם על מה שיסמוכו ותשובת כהה"ר מ אברהם הנז' וטענותיו דין ומשפט יתמוכו תחילת דברי א פיהו שכלו"ת פתח בחכמה בטענה הנשמעת שהחובות היו מרובים על הנכסים ופירשו מאליהן בראותם פרוץ מרובה על העומד ונסתלקו מכל וכל ואילו לא טען הוא טענה זו ב"ד היו טוענים אותה דקיי"ל טוענים ליורשים כל מאי דמצי אבוהון למיטען [ק"ח ס"ד ור"ץ סי"ב] ואלו היה אביהם קיים היה נאמן בטענתו על כל החובות אשר יאמר כי הוא זה בין בשטר בין בעפ"י ואפי' בהיכא דליכא טלטל אלא קרקע נפרעין מן הקרקע וכמו שכך פי' הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ בל' התקנה של שנת ש"ה שכתוב בה וכל החלוקות תהיינה אחר פריעת כל החובות וז"ל כל החובות פי' בין בשטר בין בעפ"י ואפי' לא נמצא להם טלטל כלל אלא קרקע יפרעו אפי' החובות שבעפ"י מן הקרקע עפ"י שבועתו עכ"ל, והוצרך הרב לפרש כן להוציא מדין הרא"ש כלל נ"ה סי' ו' הביאו מור"ם בא"ה בהג"ה סי' קי"ח ס"ח במקום שיש תקנה וכו' יפרעו כל החובות שהבעל חייב ונאמן הבעל לו' כמה חייב במגו דאי בעי הוה כופר וכו' וכתב הרב חלקת מחוקק בס"ק ט' אם אין לבעל מיגו צריך לברר כמה חייב וכו' ולכן הוצרך הרב לפרש דלדידן דפירשו בעלי התק' להוציא החובות אפי' דעפ"י שאינם מבוררים עפ"י עדים ואפי' בקרקע דלא שייך מגו דאל"כ מה באו להוסיף על תק' טוליטולא שלא הזכירו מה יהיה משפט החובו' ואפ"ה השיב הרא"ש שלא יחלוק אלא ממון הנמצא אחר פריעת חובותיו בין בשטר בין בעפ"י מטעם שאם לא ינכו לו מה שהוא חייב יצא נקי מנכסיו ולא באו מתקני התק' ליפות כח יורשי האשה מכח הבעל שהוא יורש מן התו' אלא ודאי כך היתה עיקר התק' שישבע ויגבה מה שהוא חייב במיגו דאי בעי הוה כופר יע"ש, ומה גם שהרב חזה התנופה תלמידו בקיצור תשובותיו כתב וז"ל אעפ"י שאין חובותיו מבוררים ע"י עדים ויש לו קרקעות גלויים לכל דליכא מיגו אפ"ה הבעל נאמן מטעם שלא ישאר הבעל שהוא יורש העיקרי מן התו' ערום מכל והיורשים מליאים מכל הנכסים עכ"ל, מזה נלמד דטעמא דמיגו דכ' הרא"ש אינו עיקר דאפי' בלא מיגו הבעל נאמן מטעם הא' אלא משום דבאותו דין שנשאל עליו שייך טעמא דמיגו כתביה לתוספת טובא בעלמא ודלא כהרב ח"מ באופן שדברי הרב יעב"ץ נאמנו מאד ומי כמוהו מורה בקי בחדרי התקנות דמצי הבעל למיטען שהיו החובות מרובין ויזכה בטענתו אפי' בקרקע לשיזכה בו לבדו וכיון דהוא מצי למיטען כן אנן טענינן כן ליורשיו לסלק מעליהם ערעור יורשי האשה שמתה בחייו אפי' בלתי סילוק יורשיה מעל הנכסים דלקושטא דמילתא א"צ הבעל לשום זכיה לזכות בקרקעותיו היכא דהחובות מרובין על הנכסים שהרי לא הפקיעו חכמי התק' מהבעל ירושת אשתו הראויה לו מן התו' לתתה ליורשיה אלא בהיכא דיש מותר אחר פריעת החובות שיחלוקו במותר אבל בהיכא שאין מותר אין שום זכיה ליורשיה וממילא הוא עומד בשלו בלא שומא והורדה ובלא שום זכיה שכבר השליטוהו מן השמים וזכוהו בירושת אשתו ואריה דתקנתא דהוה רביע עליה הבריחוהו החובות מעליו ועמד בשלו ולא אמרו בסי' ק"ג ס"ח אם ירד מלוה לנכסי לוה בלא רשות ב"ד דאינו כלום ומנכין לו כל הפירות שאכל אלא בהיכא שבא לקנות בחובו קרקע שאין לו בו שום זכיה ובא לזכות מחדש הוא דצריך ב"ד אבל הכא שהקרקע הוא בחזקתו ולזכותו אלא שחכמי התק' הוא שהפקיעו זכותו לתתה ליורשיה ובמקום שהחובו' מרובין אין כאן שום זכיה ליורשיה וארעא כדקיימא תיקום בחזקת הבעל הרי דבטענה זו לבד סגי לסלק ערעור יורשי האשה שמתה בלתי שום ראיה וכ"ש דאיתנהו לכמה ראיות דמוכח מנייהו שכבר נסתלקו יורשי האשה ובפרט הראיה הכתובה בכתב בי דינא רבא ובחותמו הקדיש מי זה ערב אל לבו לגשת לחלל בקדש ולו' שנכתבה אותה הצעה עפ"י בעלי דבר חלילה להאמין כן וניכרים דברי אמת דלא שתקי כולי האי זמן מרובה אם לא נסתלקו ומה גם שהר"א הנז' גם אשתו היא א' מיורשי האשה וידע האמת ואז קנה מאשתו הב' חלקה במונח שיד יורשי האשה מסולקות מאותו קרקע מחמת היות החובו' מרובים מהנכסים דכל היכא שהחובו' מרובים אזדא לה זכות יורשי האשה ועמד הבעל בשלו ואין כאן שום שיתוף ליורשי האשה עם יורשי הבעל באותו קרקע דנימא שותפים אין להם חזקה וכו' ולא נכסי א"א מיקרו דאין מחזיקין בנכסיה

ואפילו אם היה במציאות שאין החובו' מרובים ויש מותר אחר פריעת החובו' באותו קרקע יש חזקה ליורשי הבעל דלא אמרינן שותפין אין מחזיקין וכו' ואין מחזיקין בנכסי א"א אלא בהיכא דהמחזיק הא' עדיין הוא בחזקתו אבל בהיכא שהמחזיק הא' מכר קרקע זה לב'