אבני שיש צז

מנה מאתים אבל לא תוספת, ואין להק' מתשו' ריצב"א שהביאו התוס' בסו"פ הבא על יבמתו דס"ה ע"ב וז"ל פסק ריצב"א על אשה א' שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו וכו' והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה וכו' כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה ודוקא מנה מאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמדה בתיקו בריש אע"פ דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה וכו' ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך כאן באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאה לו מתחלה לכך עכ"ד, הרי בהדיא כתב דאין לה תוספת ואיך סתם מר"ן דבריו יוציא ויתן כתובה דמשמע ואפי' תוספת. והחילוק מבואר דבתשובת ריצב"א איירי כשלא בא עליה כלל דליכא חיבת ביאה ומשו"ה כתב דאין לה תוספת דכיון דלא בא עליה כלל אתאן לבעיא דפ' אע"פ דנ"ו ע"א בנכנסה לחופה ולא נבעלה וריצב"א סובר דלא איפשיטא בעיין ועמדה בתיקו ומספיקא לא מפקינן ממונא לחייבו ליתן תוספת. אבל מר"ן איירי בשכבר בא עליה אלא שלאח"ך חלה או תשש כחו דמביאה א' אחייב בתוספת שהרי יש כאן חיבת ביאה ובהכי פשיטא לן דאית לה תוספת ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרי"ף והרא"ש והרמב"ם דאיפשיטא בעיין דחופה לחודה קונה ונכנסה לחופה ולא נבעלה אית לה תוספת הכי נמי נימא בטוענת אינו יכול אע"ג שלא בא עליה כלל דליכא חיבת ביאה אית לה תוספת. אלא דהיטב חרה לי שהרי הרא"ש דסובר דאיפשיטא בעיין הוא עצמו כתב בכלליו כלל מ"ג בטוענת אינו יכול דאין לה תוספת והביא דבריו הטור בסי' קנ"ד וז"ל שגם בתחילת דבריה כוונה לומר שלא בא עליה כלל וכופין אותו להוציא וליתן כתובה מנה מאתים ונדוניא שהכניסה לו אבל לא תוספת דאדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה עכ"ל וכד דייקינן שפיר נראה דלק"מ דאף דסובר הרא"ש דאיפשיטא בעיין בנכנסה לחופה ולא נבעלה דחיבת חופה קונה מ"מ בחופה דלא חזיא לביאה עמדה בתיקו ובטוענת שאינו יכול מחמת שאין לו ג"א ולא בא עליה כלל הויא כחופה דלא חזיא לביאה. וכיון דבהא עמדה הבעיא בתיקו אין להוציא ממנו התוספת מספק ונ"מ אי תפסה לא מפקינן מינה ומאי דתלה טעמא משום דאדעתא למישקל ומיפק לא אוסיף לה כוונתו לומר דלא תימא אי תפסה לא מפקינן מינה דאיכא טעמא לחיובא דאפי' תפסה מפקינן מינה משום דלא כתב לה התוספת אלא אדעתא שיהיה לו יכולת לבעול אותה כדרך כל הארץ והשתא דחזא דאין לאיש גבורתו לבא עליה אדעתא דהכי לא אוסיף לה ומשו"ה אפי' תפסה מפקינן מונה, אבל בהיכא דבא עליה ביאה א' הרי נתקיימה מחשבתו שכתב לה התוספת אדעתא לבא עליה והרי בא עליה וכיון דאיכא חיבת ביאה אפי' לא תפסה מפקינן מיניה התוספת ונותנים לה דהא מכאן ואילך שתשש כחו או שנקשר עליה כנ"ד אינו יכול לקיים לה עונה כלל

ומהשתא גם תשובת הרשב"א שהביא מר"ן הב"י שם מתוקמא בשלא בא עליה כלל ולהכי כתב דאין לה תוספת דלא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק וכאשר חפשתי בתשו' הרשב"א מצאתי תשובה זו בסוף תשובותיו סי' אלף רנ"ה ואחר שכתב טעמא דלא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק כתב וז"ל ועוד דקי"ל כראב"ע וכו' ואיבעיא לן בנכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' ולא איפשיטא והלכך מספק אין מוציאין ממון עכ"ל, הרי דלא איירי הרשב"א אלא בשלא בא עליה כלל דומיא דנכנסה לחופה ולא נבעלה ולטעמא בתרא דמספק אין מוציאין ממון נ"מ אם תפסה לא מפקינן מינה ולכך נקט טעמא דלא כתב לה וכו' לומר דאפי' תפסה מפקינן מינה היכא דליכא חיבת ביאה ובהיכא דאיכא חיבת ביאה דליכא ספיקא וגם לא שייך טעמא דלא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק משום דנתקיימה מיהא מחשבתו בביאה א' ולכך חייב ליתן גם התוס'

ומעתה קם דינא בהיכא דעשה מעשה ובא עליה ביאה א' דחייב בכל הכתובה עיקר ותוספת וכו' וא"כ בנ"ד שהודה בביאה א' אם חייב גם בתוספת, ואע"ג דבטוענת שאינה ראויה ליבנות ממנו ובאה בטענת בעינא חוטרא וכו' כתב מר"ן בסי' קנ"ד ס"ו דאין לה תוספת. התם שאני דמצי למיבעל ולקיומי מצות עונה אלא שהיא חפצה ליבנות ממנו להעמיד בנים ואע"ג דלא מיפקדא אפר"ו באה היא בטענת בעינא חוטרא וכו' נמצא דמחמתה בא הדבר שהרי הבעל לאו מידי עביד לה ולא גרע לה כלום משארה כסותה ועונתה ואדעתא למישקל מיניה ומיפק לא כתב לה. משא"כ הכא שאינו יכול לקיים מצות עונה הרי הוא הגורם לה צערא דגופא שמחוסרת עונה מחמתו ודבר פשוט הוא ואע"ד דבנ"ד אביה הוא שטוען שאין לחתנו ג"א וקי"ל בסי' קנ"ד ס"ז אם טוענת שאין לו ג"א ושואלת גט וכו' כופין להוציא ולא יתן כתובה ואם מגרשה בלא כפיה נותן לה כתובה יע"ש, התם שאני דמפיה אנו חיים וסומכים על דבריה שאין לו ג"א משום דאינה מעיזה וכו' משא"כ בנ"ד שהוא עצמו מודה שאין לו ג"א ואפי' אם לא היה מודה הרי איכא עדים שהמתיק עמהם סוד שאין לו ג"א והיה משתדל ברפואות וסגולות ומוציא הוצאות על זה ולא שדי איניש זוזי בכדי לכן יוציא ויתן כתובה משום דלא מצי לקיים לה מצות עונה, וכ"כ בהדיא הב"ש בסקי"ט דאם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה יע"ש, והכי מבואר לעיל בתשו' ריצב"א שאם הודה יתן כתובה ואף שהוא אמרה בלא בא עליה כלל דיתן כתובה ולא תוס' משם נלמד לנ"ד שכבר בא עליה ביאה א' דאיחייב בתוספת שע"פ הודאתו צריך ליתן הכל

ובמה שטוען הבעל שנתרפא והאב מכחישו נר' דכל היכא דאיכא הכחשה כזו בין אשה לבעלה שהשבועה מוטלת על האשה כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע על שטרו ונוטל וא"כ תשבע שלא נתרפא וככחו אז כחו עתה ותטול ומשום דהיא קטנה ואינה יודעת בטיב השבועה יש לנו להפך השבו' או להניחה עד שתגדיל, אלא שאין אנו צריכים לכ"ז דכיון דאיכא עד המסייע שעדיין היה מבקש אחר הרפואות כאמור לעיל ג"ד שעדיין לא נתרפא דאם איתא דניסה עצמו וראה שנתרפא למה ליה לבקש עוד על הרפואות וכ"ש שבפירוש א"ל שעדיין הוא קשור. ואין לומר שהרגיש בעצמו שלא בפניה, שדבר זה הוא זר דכל שחלה בחולי זה כך מדתו בחוץ יעמוד וכשישען על ביתו לא יעמוד. נמצא דאין להוכיח שנתרפא רק בהשענו על ביתו ועמד טעמו בו וריחו לא נמר, וא"כ כיון שהוכחש ע"פ ע"א וקי"ל דע"א פוטר משבועה אפי' בנשבע ונוטל כדכתב מור"ם בסי' פ"ז ס"ו בשם תשו' המיימוני הביאה מר"ן הב"י בחומ"ש סי' ע"ה במחודש ז' וכ"כ הש"ך בשם הרבה פוסקים וסיים וכן עיקר יע"ש, וא"כ בנ"ד דעל דידה רמיא שבועה אף אם היתה גדולה וראויה לישבע הוה פטרינן לה משבועה ומשום חינא וחסדא הלכנו אצל אבי הבת והעמסנו עליו להחזיר הבת אולי יחנן ה' צבאות ובתנאי החזירה שלא יפול דבר ארצה מפסק זה וכל אימת שירצה לתובעו ליתן גט וכתובה רשאי אם לא שיתברר הדבר שנתרפא ע"פ הודאת האשה וכיוצא, וצויי"מ וימ"ן החותם בס' אם תענה את בנותי בכסלו מש' תקל"ט לפ"ק וקיים

ישועה בכמוהר יצחק זלה"ה

סימן נ"ט

עמדו לפני לדין ה"ר אהרן ה"ן שלוש שבא בהרשאת הכבו' ג'והאר אשת ה"ר סמחון בן יוסף בן חמו תובע מחמיה ה"ר יוסף הנז' על עסקי החורבה שמכרה היא ובעלה הנז' לחמיה הנז' ובנה אותה ה"ר יוסף הנז' וטען עליו לבטל המכר משום שהיתה בזמן המכר פחותה מעשרים שגה וחורבה