אבני שיש צה

לידה הו"ל מקדש בממון שאינו שלו דהא קי"ל בח"מ סימן ע"ר ס"ב מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפי' גדולים וכו' הרי אלו שלו והגיה מור"ם וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה יע"ש, ואפי' תימא דניתנה לו במתנה מאחרים הרי כתב מור"ם שם דבקטן וסמוך הרי אלו של אביו והגם דסיים אבל לא בגדול מי יאמר שזה הבן גדול כיון שבקומתו נראה קטן וכ"ש דאנא ברירא לי מלתא דקטן הוא מתוך הפנקס שיש לי מהנמולים על ידי שנימול בי"א בסיון שנת תקל"ו וא"כ בזמן הקידושין שהוא י"א בכסלו תקמ"ט השלים י"ב שנים וששה חדשים והו"ל קטן כל שלא הגיע לי"ג שנים ויום א' וא"כ כל הנמצא בידו באיזה אופן שיהיה הוא משל אב והו"ל מקדש בדבר שאינו שלו

והשתא דאתינא להכי וברירנא דקטן הוא בזמן הקידו' הו"ל קידושי קטן דאינם כלום דלאו בר קיחה הוא דכי יקח איש כתיב כדאיתא בקידושין דף נ' ופסקה מר"ן בסי' מ"ג ס"א דלא תקנו רבנן נישואין לקטן דדוקא גבי מקח וממכר הוא דאמרינן הפעוטות מקחן מקח כמ"ש מר"ן בחו"מ סי' רל"ה משום דהתקינו חז"ל שיהא מקחן מקח משום כדי חייהן ובנישואין דלא תקנו כלום אין קידושיו קידושין ונקרא קטן עד שיהא הזכר בן י"ג שנים ויום א' והנקבה י"ב ויום א' ומשו"ה מדאורייתא אין מעשיהם כלום עד שיהיו גדולים אלא דרבנן הוא דתקון לזכר במקח וממכר משום כדי חייו ובנקבה אף בנישואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ועיין סמ"ע שם סק"א

וא"כ בנ"ד דהוי בן י"ב שנים ומחצה אין מעשיו כלום בקידו' וכמאן דליתנהו דמי ואפילו לסברת הב"ח שמחמיר בבן י"ב שנים דקידושיו קידושין מדרבנן היינו במשיאו אביו כההיא דמצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכפרש"י דבסמוך לפרקן היינו קודם שנעשה גדול שנה או חצי שנה אבל הוא עצמו לא ישא קודם י"ג ויום א' דהוי כזנות וכדכתב מר"ן סי' א' ס"ג ומשו"ה אין קידושיו קידושין של כלום אפי' מדרבנן יע"ש בב"ש סי' א' סק"ג וח"מ שם, ולכן בנ"ד שעשה שלא מדעת אביו אין מיחוש לקידושיו שהרי גבי מקח וממכר נמי אינו יכול לעשות דבר שלא מדעת אביו דלא גרע אביו מאפוטרופוס שמינהו אביו דאיתא בחו"מ סי' רל"ה ס"ב דאין במעשיו כלום בכל מה שעשה שלא מדעת האפוט' יע"ש, הרי דמצד המקדש אינם כלום

ומצד המתקדשת נמי סערה תפיץ אותם דמלבד מה שמכחש' את העד כאמור לעיל ומלבד מה שראה המעה בידה דאז אפי' אם היתה מודה שאמר לה זו קידושיה בעוד המעה בידה אינו כלום דלאו מידי יהיב לה כיון דמחזיקנן המעה בשלה אלא אפי' אי הוה ברירא ליה להעד הנז' שהמעה של המקדש וראה הנתינה מידו לידה אפי"ה כיון שלא אמר לשון הקידושין אלא אחר שהיתה המעה בידה כל שלא אמרה הן בפירוש לא הוו קידושין ואפי' שתקה והלכה לה אין שתיקתה הודאה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלכ"ע לאו כלום היא כדפסק מר"ן בסי' כ"ח ס"ד גבי פקדון יע"ש, ובנ"ד בין לדברי הנער בין לדברי הבתולה בתורת פקדון הוא שהניח אצלה המעה עד שיגמור חשבון הפרוטות ואפי' אם נתנה לה סתם ולא בתורת פקדון הרי כתבו האחרונים דה"ה בנתן לה סתם עיין הריב"ש סי' ק"ע ודברי ריבות סי' ר"ץ ומהריט"ץ סי' נ"ד ומהרשד"ם סי' י"א ובשו"ת מר"ן הקדוש שאלה ב', ולא מבעיא לדעת הרמב"ם שפסק כרבא דכל שתיקותא דלאחר מעות אפי' במקדש בציפתא דאסא א"ל והא לית בה ש"פ א"ל תיקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתם ואישתיקא ואמר שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אלא אפי' להרי"ף והרא"ש דפסקי כר"ה בריה דרב יהושע דחש להיכא דיהיב לה בתורת קידושין יע"ש מ"מ מודים הם דהיכא דנתן סתם דלאו כלום היא כיון דמעיקרא לאו אדעתא דקידושין יהבינהו ניהלה יע"ש בתשו' מר"ן הנז', הרי אפי' אם היה נותן לה המעה סתם ואחר שהגיעה לידה הדר אמר לשם קידושין לכ"ע לאו כלום הוא וכ"ש בנ"ד דקושטא דמלתא לפקדון יהבינהו מעיקרא דאין חולק בדבר דאפי' שתקה והניחה הממון בידה אינו כלום ולא אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו דסברא אי שדינא להו מחייבנא

ובנ"ד שדחאתו בידה ואמרה בלשון זה באלא'ך בלשון תימא דהוי כאומרת כלך מדרך זו הרי מיחתה בפירוש ואפי' לזות שפתים ליכא בהני קידושין

העולה ממאי דכתיבנא דבתולה זו בחזקתה מכל הני טעמי שכ"א מהם טעם כעיקר להפיץ ולהדיח חשש קידושין מעליה וכ"ש בהצמדם יחד דלא נשאר שום חשש ואפי' לכהנים דנהגו סלסול בספיקות הכא לא נשאר שום ס' בדבר ותלך ותנשא לבן זוגה הכהן הנז' וישישו וישמחו ויציצו ויצמחו בחופתם ופרו ורבו על הארץ ומלאה הארץ אותם. החותם פה צפרו בטבת תקמ"ט

שאול ישועה

הדבר פשוט כביעתא בכותחא דאותן קידושין אין לחוש להם ולית בהו ממשא ותנשא לכהן ולא שייך בהו ריח קידושין כמו ריח הגט דפוסל לכהונה כמ"ש מר"ן בא"ה סי' ו' ס"א ולא שייך בקידושין חומרא משום מעלה עשו ביוחסין דדוקא באיסור כהונה באיסור שאינו שוה לישראל כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה בזה דוקא עשו מעלה לכהנים אבל באיסור השוה בכל או בהיתר השוה בכל הנם ככל המון ישראל להתיר או לאיסור או להקל ולהחמיר, ומ"ש במשנה דעדויות העיד ר"י וריב"ב על אלמנת עיסה וכו' אבל מה אעשה וכו' שהכהנים שומעין לכם לקרב ולא לרחק אינו אלא בחלל שאין איסורו שוה בכל אלא איסור המיוחס לכהונה, וכן מבואר ממ"ש מר"ן סי' הנז' ס"ה וז"ל יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן. והקול שאוסרה לכהן הוא מחמת קול שנתגרשה שהוא איסור המיוחס לכהן שהרי כ' מר"ן שאם יש אמתלא בגירושין ולא בקידושין חוששין לקול הקידושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן הרי מבואר דאין חומרא מיוחדת לכהנים באיסור השוה לכל ועיין מ"ש הב"ש בשם פרישה גבי או גירש ע"ת וכו' שכתב דחוזר על יצא קול שנתקדשה ונתגרשה ומה שהק' עליו הב"ש יע"ש, ולכן אחר שהעיד העד כשנתן לה מעה לקידושיה אמרה בכעס כמקוננת עליו במה שהניפה ידה עליו ואמרה באלאך עלייא, הויא לה כאומרת איני רוצה בקידושיו והאי עדיף לה מהאומר איני רוצה להתקדש לך דאותו לשון אפשר דעדיין ניח"ל בקידושיו הואיל ואמרה אותו בניחותא. אבל זאת שדברה בתמיהה רבתי כעין יללה וקינה על אודות הקידושין גרע טפי למקדש לבטל אותם קידושין ואפי' את"ל לא זרקתם לקידו' די במ"ש איני רוצה בקידושין שלו ואינה צריכה לזורקן ויכולה ליטול אותם דמי בושתה, ולא אמרה וזרקתן אלא אם בושה מלדבר בפיה דמה שזרקתן הוא גלוי שלא רצתה בקידושין, וכן נמי מה שאמר זו קידושיה הם דברי הבאי דלא ידענא אם קדשה לשדים או לגוי או לב"ב ההוה או לנולד לעת"ל, ומה גם לפי דברי הבתולה שאמרה שאחר שנטל המעה והיא בידו אמר זו קידו' דודאי אינן קידושין, ואין צורך להאריך בדברים פשוטים כאלה דבנד"ז אין שום חלות כלל לקידושין אלו מכל צד ואין בהם ממש והבתולה הנז' תנשא לכהן המשודכת לו כמ"ש החכם הפוסק נר"ו והגם שהאריך למעניתו בהנחות מתחלפות, מ"מ יפה דן ויפה כוון ההלכה לתלמיה ולראית האמו"ץ ח"פ פאס יע"א בטבת מש' תקמ"ט לפ"ק והשו"ב וקיים

אליהו הצרפתי ס"ט

הלכה זו אינה צריכה לפנים והאריכות בזה אך למותר ויגיעת בשר: ואלה הדברים לא נתנו ליכתב בספר