אבני שיש צא

מפורש במקור הדין מוהריק"ו שורש ע' משום דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"ן עד יום פקוד אותו הבעלים עכ"ל: הרי דלא נאמרו דברי מוהריק"ו רק במקום שיש מנהג קבוע להשאיל ס"ת לקרות בו הרבים עד יום פקוד וכ"כ הלבוש יע"ש, ולא שנאמר שיש לבעליו חזקה נגד ההקדש אפי' במקום שאין מנהג דאלת"ה קשיין דברי מר"ן אהדדי דמאי שנא מההיא דסעיף י"ח שם גבי כלי קדש שהקהל רשאים לתפשם והם דברי מוהריק"ו עצמו בשורש קס"א וכתב שם דאף דנהגו באותן גלילות וכו' אין מנהג כזה מבטל הקדושה שחלה על הכלים מכח דין הש"ס דאין מנהג מבטל הלכה אא"כ הוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום ולא ע"פ המון בעלי בתים יע"ש, אלא ודאי דבס"ת נמי לא נאמרו הדברים אלא במקום שיש מנהג קבוע ע"פ ותיקין להניח ס"ת בבהכ"ן עד יום פקוד דאמרינן לב ב"ד מתנה על זה מאחר שהמנהג קבוע ובכלי הקדש ג"כ לא אמרה מוהריק"ו שהקהל רשאים לתפשם אלא במקום שאין מנהג קבוע ע"פ ותיקין אלא ע"פ המון העם משמע דאם היה המנהג קבוע ע"פ ותיקין שמניחין נרות של כסף ושלשלאות וכיוצא עד יום פקוד הבעלים אין הצבור יכולים להחזיק בהם כמו בס"ת תדע שכן הוא שהרי מור"ם בי"ד סי' רנ"ט ס"ב בהגה השוה דין ס"ת לכלי הקדש דכל שיש מנהג קבוע בין בזה בין בזה דהוי לזכות הבעלים וז"ל או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבהכ"ן כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה ע"ז ובלבד שיהיה מנהג קבוע יע"ש וכתב כן משמע מהב"י ממהרי"ק שורש קס"א ע"כ, יוציא לנו מדברי מור"ם שכך הם פי' דברי מהריק"ו ליישב תשובותיו דשוה ס"ת לכלי קדש דבמקום שיש מנהג קבוע להניחם עד פקוד הם בחזקת הבעלים ובמקום שאין מנהג קבוע הם בחזקת ההקדש. וכן תי' בהדיא הרב מאמר מרדכי ליישב דברי מר"ן אהדדי בא"ח סי' קנ"ג סקכ"א יע"ש. גם הרב אליה רבה שם בסקל"ב תי' תירוץ מקביל למאי דכתיבנא ביישוב דברי מר"ן בתירוצו הב' דבסעיף ך' גבי ס"ת דאמרינן אין הצבור יכולים להחזיק בו מיירי בהתנה שלא יחול עליו קדושה כדלעיל ס"ח יע"ש, ותי' הראשון שתירץ דשאני ס"ת דקאי בקדושתיה אף שמוכרין דמלבד דתמוה הוא עוד הוי נגד מור"ם שהשוה דין ס"ת וכלי הקדש אהדדי: וכן נמי מה שהביא הש"ך בי"ד סי' רנ"ט סק"ו משם מהר"י כהן דכתב לחלק בין ס"ת לכלי הקדש הוא היפך ס' מור"ם ואין לנו אלא דברי מור"ם ומה גם שמצינו תשובה שלימה למהרש"ל שאלה ט"ז שכתב בהדיא וז"ל שכל שלא התנה בפני עדים שלא נתנה לחלוטין אלא להיות בהיכל עד זמן שירצה א"כ מסתמא אקדישא הוא דאקדיש ואפי' אם היה הוא חי והיה רוצה לקחתה לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה וכו' אפי' טען ברי שלא נתנה לחלוטין ומשו"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם שהיו מתנדבים ס"ת לבהכ"ן היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ק"ו בנו של ק"ו שמת האב ולא היה פוצה פה יע"ש, והביא ראיה לדבריו מדברי מוהריק"ו שורש קס"א נראה בהדיא דדעתו שלא לחלק בין ס"ת לכלי הקדש והדבר תלוי במנהג קבוע או במכניסו על תנאי ומהשתא עלו ובאו דברי מר"ן ומור"ם ומהרש"ל בשיטה חדא ודלא כהרב מגן דוד שם בסקי"ד שכתב דנראה שרש"ל חולק על מהריק"ו וכן מצאתי להרב מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם בסי' קנ"ג סק"ג שדחה דברי המ"ד שכתב שחולק רש"ל עם פסק הש"ע וכתב שאינו מוסכם דהא מהריק"ו שהביא מר"ן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו וכו' עד יום פקוד אותו הבעלים וא"כ כיון דמתחילתו היה ע"מ כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפי' אחר שהונח בבהכ"ן לכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל מיירי בסתם ואדרבא אמרינן חזקה דאקדישה כיון דלא היה ג"ד בהבאתו לבהכ"ן וסיים בה ועיין בב"ח ביו"ד סוס"י רנ"ט וכתב עוד ומנהגינו שכל מי שמביא תפוחים ואין רצונו להקדישם שם שיכתוב שטר מקודם וכו' יע"ש, כלל העולה דלדידן דאין מנהג קבוע בזה ואדרבא מנהגינו להתנות כל שלא כתב התנאי בעדים איהו דאפסיד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבהכ"ן ולא מצי הוא עצמו וכ"ש יורשיו להוציאה מאותה בהכ"ן ובנ"ד שעשאו למנוחת נפש הנפטר אין צריכים לכל זה דמעשיו מוכיחים דהקדישו הקדש גמור שיקראו בו בצבור וזכות הרבים תלוי בנפש הנפטר למ"ן טוב מבנים ומבנות והמונע טוב מנפש הנפטר נקרא עושק רש, וכ"ז הוא אפי' להוציאו לבהכ"ן אחרת וישאר לזכות בעליו לא מצו כדכתיבנא אבל זה שרוצה למוכרו ולפרוע חובותיו מדמיו או לצורך מחייתו אפי' בשלו אינו רשאי דאע"ג דמר"ן בסי' ק"ע ס"י כתב י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למוכרו וכו' * ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה הרי בי"ד בהל' ס"ת סי' ע"ר סתם כיש מי שאוסר שכתב ואינו רשאי למוכרו אפי' יש לו הרבה וכו' ואפי' אין לו מה יאכל אבל ללמוד תו' ולישא אשה מותר למכור הרי דסתם כדעת היש מי שאוסר והיא דעת הרמב"ם שכתב בהל' ס"ת פרק יו"ד הל' ב' ס"ת נוהגים בו קדושה יתירה ואסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ואפי' היו לו ספרים רבים ואפי' ישן ליקח בו חדש לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או לישא אשה בדמיו והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור עכ"ל ואפי' לפי מה שהביא בסי' קנ"ג במחלוקת יש לנו להחמיר משום חומר קדושת ס"ת כ"ש דסוגיא בדוכתא עדיפא דסתם כהרמב"ם הח"פ צפרו יע"א בשבט מש' שם עולם אתן ל"ו אש"ר ל"א יכרת לפ"ק

נאם ע"ה שאול ישועה ס"ט **([* וביו"ד סי' רפ"ב סי"ח הביא גם סברת המתיר בלשון יחיד ומשמע דהלכה כבתרא כיון דכולהו נאמרו בלשון יחיד ומצאנו להב"י בסי' י' בא"ח שכ' אע"ג דהרא"ש אתי כפירש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פוסק הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם וכן כתב הרדב"ז דבכל מקום פסקינן כהרמב"ם לגבי הרא"ש כ"ש הכא דאיכא חומר קדושת ס"ת ומה גם דבשלטי גבורים כתב דסמ"ג קאי בשיטת הרמב"ם יע"ש, ועיין ב"י יו"ד סי' ע"ר שכתב על דברי הר' מנוח דלא התיר בס"ת דיחיד רק לסופרים הסוחרים דקיימי למכירה יע"ש

])** סימן נ"ה

עמדו לפני לדין ה"ר אהרן בן יעקב הכהן תובע מהכבודה פריחא אל' יוסף בן יעקב בן כליפא אדהאן הי"ן לפרוע לו סך ק"מ מ"ם שנשארה אצלה מהשכירות המדור שהיתה דרה בחצירו זה שנתים ימים וגם תבע ממנה סך נ"ם מפאת שכירות המדור שהיתה דרה בו ו' חדשים מקודם בחצר יצחק בן יוסף הרוש במדור שהיה ממושכן ביד בליידא אשת ימין שלוש מחמת שהיו דרין בליידא הנז' ובעלה הנז' בחצר אהרן הנז' והמחוהו לאהרן הנז' ליפרע מיוסף הנז' במעמד פריחא אשתו הנז' אף היא תשיב אמריה שעל הבעל מוטל שכירות המדור ולא עליה ויהא מכלל חובות שיצאו על בעלה הנז' ובפרט מה שהמחוהו לבעלה הנז' עמו שיתבע מנכסי בעלה שאע"פ שהיה הדבר במעמדה ובפניה עיקר ההמחאה על בעלה והוי מכלל חובות בעלה וטוענת טל כל חובות בעלה שאין להם עליה שום שליטה ליפרע מנכסיה בטענה דאדעתא דהכי נשאת לבעלה הנז' בתנאי גמור אם יפטר בחייה ישארו כל נכסיה לזכותה ולא יכנסו לכלל חלוקה כלל והמציאה לפני שטר תוקף התנאים כוח"ך ושם נאמר שהתנית על בעלה