אבני שיש פח

סימן נ"א

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי קדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעיר תחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל השכירות מכאן ואילך בטענה שלא השכירו אותם אלא על דעת שיעשו מלאכתם חוצה ועכשיו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבודתכם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם ואחר המשא ומתן בדין זה פסקתי ביניהם שהדין עם השכירים ולא מצו השוכרים לחזור לבטל השכירות דפסידא דבע"ה היא זאת והשכירות קיימת עד זמן שקבעו כמו שמפורש במרדכי בפ' האומנים וז"ל אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמד הוי מכת מדינה ויהיה הפסד של ב"ה עכ"ל. הרי מבואר אפי' בהיכא שגזירת המושל היתה על הפועל שהוא המלמד וא"א לו ללמד מחמת גזירת המושל אפי"ה אמרינן שההפסד על בע"ה ולא מצי בע"ה לחזור בו לומר לא אשכיר עוד מלמד לבני הואיל והמושל גזר שלא ללמוד כ"ש בנ"ד שלא נגזר הביטול על השכירים אלא על השוכרים שלא יעשו מלאכתם בחוץ וממילא מתבטלים השכירים מחמת שלא מצאו השוכרים ידם לעבוד חוצה ודין זה של המרדכי מוסכם הוא שהביאו מר"ן ב"י בסי' של"ד ס"ה והביאו בד"מ סי' שכ"א להלכה ולמעשה ויישב מה שיש לעורר עליו בישוב נכון ופסקו בהגה סי' שכ"א ס"א ומסיק מור"ם בד"מ דמשמע מדברי המרדכי דאף בלהבא שייך מכת מדינה ולא יוכל הב"ה לחזור בו והקשה מההיא דסי' שכ"ב ס"א בדין החוכר או השוכר שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירו לפי ההפסד שאירעו ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר. ותירץ דדוקא התם בשדה שעדיין הקרקע עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוי כל ההפסד על השוכר עכ"ל, ועם היות שהסמ"ע בסק"ו האריך לסתור דברי מור"ם והעלה דיחלוקו השוכר והשכיר בההפסד שהרי אם זה יאמר שרוצה לקיים התנאי גם השני מוכן לקיים התנאי אלא שא"א מצד המושל וכתב דהכי יתפרש דברי המרדכי מדלא כתב כל ההפסד על בע"ה בה"א הידיעה כמ"ש מור"ם אלא כתב ויהא הפסד של בע"ה כוונתו לומר שגם לבע"ה יהיה הפסד יע"ש, מ"מ אנו אין לנו אלא דברי מור"ם ומה גם שהרב ש"ך בסק"א דחה דברי הסמ"ע בב' ידים והביא עזר לדברי מור"ם מלשון הגהות אשירי פ' האומנים שכתב בפי' כל ההפסד על בע"ה כדברי מור"ם. גם מדברי מהר"ם פדואה סי' פ"ו שכתב להדיא שבע"ה נותן לו כל שכרו יע"ש. הרי דדינו של המרדכי מוסכם ואחרי דבריו לא ישנו: אלא שאחד מן השוכרים חזר והעמיד שכירו לפני א' מב"ד שבפאס יע"א ופסק להם שיכול השוכר לחזור ולבטל השכירות מכאן ואילך ורמי כל ההפסד על השכיר ופטר השוכר שלא יתן כלום בההפסד אלא הכל פסידא דשכיר שלא יטול אלא מה שכבר עבד וסמך הוראתו מההיא דסי' שכ"ב ס"א מחוכר שדה ואכלה חגב שחילק מור"ם בד"מ בין דין זה לדין מלמד כנ"ל, והנה מלבד דאישתמיטתיה כולי האי אין דינו שדן מקביל להראיה שהביא דבחוכר עצמו ההפסד מיהא על שניהם משום דמכת מדינה נגזרה על שניהם על המחכיר והחוכר וכמ"ש הלבוש שם לפיכך מנכה המחכיר לחוכר כפי ערך ההפסד ולא אמרינן שתתבטל השכירות ויהיה כל ההפסד על השכיר או לא תתבטל ויהיה כל ההפסד על השוכר והוא דן דינו מדנפשיה לבטל השכירות לתת כל ההפסד על השכיר ושרי ליה מאריה דהדין דין אמת שכל ההפסד על השוכר מדין מלמד הנ"ל ואע"ג דבסי' של"ד ס"א אמרינן דאם שניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל. התם במידי דשכיח דהו"ל להתנות ולא התנה משא"כ בגזר המושל שלא ללמד שהוא דבר שאינו שכיח ולא הו"ל למידע לא לבע"ה ולא למלמד לכן אין להוציא השוכר מחיובו שכ"כ הסמ"ע שם בסק"ו בסופו והוא שרמז שם מור"ם שם וז"ל ואי הוי מכת מדינה עיין סי' שכ"א שם רמז לחלק שדין מכת מדינה דלא שכיח לא הוי פסידא דפועל אלא דבעה"ב כדין מלמד הנז' שם ובנ"ד לא נשמע כזאת מעולם

איברא דבבואם לפרעון בהיכא דהשכירים יושבים ובטלים לגמרי אית לן למימר דלא יטלו כל שכרם אלא כפועל בטל, והכא בדין מלמד שאני שנוטל כל שכרו שדינו כעמילי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי כמ"ש סי' של"ד וסי' של"ה אבל בשאר פועל אינו דומה עושה מלאכה לבטל כדאיתא בסי' של"ג יע"ש. הח"פ צפרו בחדש אב הרחמן ש' נקבה שכרך על"י ואתנ"ה ליצירה וקיים

שאול ישועה ס"ט

סימן נ"ב

חמדת הלבבות, ענף עץ אבות, זרע יעבדנו, נותן טעם בר נותן טעם, אחד קראתי נועם, ונעימות בימינו, גברא דשפיר חזי שואל כענין דבר דבור על אופנו, יוסף תהלות ישראל הוא עדינו, החה"ש הדו"מ כמה"ר יוסף טולידאנו. מגן אבות יהיה מגינו, יצרנהו כאישון עינו כי"ר, מאחר עלות אלף עולו'ת יעלה שלומו, ואורך ימים ושנות חיים שלא יתמו, יאריך על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל עמו כי"ר

עלו ובאו דברות קדשו לפתוח יד בתשוב'ה בענין ראובן שקנה מגוי חצר א' כמות שהיא חרבה שלא נשאר בה קיים זולת איזה כתלים רעועים גוהים ליפול ועמד ראו' הקונה ובנה ושכלל חצר ההיא וקודם הבנין העמיד שמאים בקיאים ושמו לו מה שראוי ליתן בחורבה זו לבנות עליה בנין כזה כדי לתת לפי ערך זה שכירות לשמעון בעל חזקת החצר הנז' וכאשר קם עליו בעל החזקה הנז' לא נתרצה בזה ורוצה ליטול שכירות חזקתו כפי ערך מה ששוה היום כמות שהיא בנויה ומשוכללת וא' מב"ד חיזק טענתו של שמעון וסמך הוראתו באילן גדול מה שנמ"ך בפסקי הרב מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שפיטר בעל החזקה אפי' מהוצאות תקונים הכרחיים מטעם אם היתה נשארת ביד הגוי המוכר לא היה נותן עמו כלום ואף שלא הודו לו חביריו בני דורו שנמ"ך שחלק עליו בזה הרב המשבי"ר זלה"ה לחייב בעל החזקה לתת חלקו בההוצאות מטעם דאין זה מן השם דיבנה לו לבעל החזקה חנם ואף אם נשארה ביד הגוי אם היה הגוי תובעו לתת לו בתיקון הכרחי היה חייב אלא שהגוי סבור שהכל שלו וזה פשוט עכ"ל, והסכים עמו כמוה"ר יוסף צבע זלה"ה לחייב בעל החזקה לתת חלקו בבנין וכדבריהם נמצאת תשובה שלימה מהרב הגדול מוהר"ר משה ן' חמו זלה"ה שהשיב כן להרב הגדול מוהר"ר מנחם סירירו זלה"ה גם נמצא תנא דמסייע לדבריהם מוהרדב"ז סי' קמ"ו יע"ש בכל זאת לא שב מהוראתו ותקע עצמו לדון כפסק הרב יעב"ץ זלה"ה

תשובה עם היות שבדור יתום כזה זה דור דו'ר שו'א מוקף רו'ב די'ן וחבילי ז'ר די'ן והצנועים מושכין את ידיהם ומושכין עצמן מן הדין. ותהי האמת נעדרת כל מה דעבדין עכ"ז נדרשתי לשאלתך שאלת חכם נושא ונותן באמונה בדין זה

והנה מדב"ק משמע דלא קמבעיא ליה למר אלא אם יתן ראובן הבונה שכירות לשמעון בעל החזקה כפי מה שנהנה ע"פ השמאים שאומדין כמה יתן אדם בחורבה זו לבנות עליה בנין כזה או יתן לו שכירותו מושלם כמו ששוה היום