אבני שיש פב

תשובה דבר פשוט הוא שיטול ראובן לעצמו נגד התוס' שהוסיף בבהכ"ן ולא יחלוק עם שמעון באותו שבח שהשביח בבהכ"ן הן לענין הכנסת בהכ"ן הן לענין שכירות הן לענין מכירה דהיאך ראובן יוסיף קרקע משלו ויוציא הוצאו' משלו להשביח הבהכ"ן ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו וה"ז הבל ורעה רבה אלא מעריכין התוספת שהוסיף בשבח בהכ"ן וכפי אשר יעריכוהו למחצה לשליש ולרביע נוטל ערך השבח מראש ממון וחולק עם שמעון בנשאר שהוא הזכות שהיה לו בבהכ"ן קודם שהשביחה ראובן דאפי' ביורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות היכא דלא היה לבעל החורבה שום הנאה מהחורבה אין על הבונה ליתן לבעלים בשכירות החורבה כלום דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר דפטור מטעם דמצי א"ל מאי חסרתיך ובהיכא דהיה לבעלים הנאה מהחורבה כגון שהיו הסוחרים נוטים שם אהלים לסחורתן ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובא זה ובנאה וחסרו מאותה הנאה שהיו נותנים לו הסוחרים מגלגלין עליו ליתן לבעלים כפי מה שנהנה דהיינו כמה יתן אדם בחורבה כזאת לבנות עליה בנין כזה והוא יותר ממה שהיו נותנים הסוחרים כדאי' בפ' כיצד הרגל דכ"א דההוא גברא דבנה אפדנא אקקולתא דיתמי כפי פי' הראש שם וכ"כ רי"ו בס' מישרים נתיב ל"א ח"ב דצ"ה הביאה מר"ן ב"י בסוף סי' שע"א וכ"כ הלבוש בסי' שס"ג ס"ז יע"ש הרי מבואר דבבונה חורבתו של חבירו שלא ברשות וחסרו השכר מועט שהיה לו ממנה דאין מגלגלין עליו ליתן אלא שכר הראוי לקרקעית החורבה כפי ערך מה שראוי ליתן אדם אחר בחורבה כזאת לבנות עליה בנין כזה ולא שכירות הראוי לאותו בית כמו שהוא שוה עתה בנוי ומשוכלל, ומה גם לדעת הרמ"ה הביא דבריו הנימוק"י בפ' הנז' שלא חייבו רב נחמן ליתן ליתומים בעלי החורבה יותר ממה דהוו יהיב להו ארמונאי אע"ג דיש להבונה הנאה מרובה מאי איכפת להו בהנאתו של זה כיון דלא מפסידי מידי ממאי דיהבו להו ארמונאי יע"ש וא"כ בנ"ד אף אם לא היה לראובן חלק באותה בהכ"ן והשביחה יטול השבח לעצמו ולא יתן לבעלים זולת השכירות שהיו נוטלים תחילה דמאי איכפת להו בהנאתו של זה כיון דלא מפסידי מידי, והשתא דהוי ראובן שותף באותה בהכ"ן מצי למימר להשביח חלקי ירדתי דקי"ל שותף הוי כיורד ברשות וכתב הרא"ש בכלליו כלל צ"א סי' א' הטעם משום דלהשביח חלקו הוא יורד ואין חלקו מבורר צריך להשביח הכל יע"ש ואחר שיש רשות לשות' להשביח אפי' אם היה שמעון עומד ומעכב עליו שלא להשביח כופין אותו על ככה כיון שאין לו שום חסרון ומה גם דאיכא נמי כבוד שמים במעשה ראובן שהוסיף מחול על הקדש להרחיב בהכ"ן שלא יהיו נדחקים המתפללים בה והולך ומוסיף אנשים נוספים על הרגילים להתפלל שם וברוב עם הדרת מלך וכיון דרשאי הוא להרחיב ולהשביח ולפאר הבהכ"ן כחפצו כל השבח שמשביח בשביל אותו התוספת יטלנו לעצמו, וכן מצאתי בתשו' הרדב"ז החדשות סי' קמ"ו שנשאל על רחל שהיה לה בית מושכר לקהל לצורך תפלה ושוב מכרה להם חלק בהבית ומפני דוחק המתפללים הוצרכו לסתור ולבנות כדי להרחיבו למתפללים ופייסוה בדבר מה עד שנתנה רשות לסתור ולבנות ושלא יתבעוה לתת בהוצאות והנה עתה השביח המקום הנז' הן לענין השכי' הן לענין המכירה ע"י ההוצאה, ורחל אומרת לקהל שיפרעו לה חלקה בשכירות כפי מה ששוה עתה הואיל והתנית עליהם שלא יתבעו ממנה כלום בהוצאות והקהל אומרים אמת שקבלנו עלינו שלא תפרע עמנו בהוצאה אבל אם השביח המקום ע"י פיזור גדול משלנו ישומו השמאים וכו' הואיל וברשות ירדנו והשיב הרב וז"ל תשובה דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי יעלה על הדעת שיפרעו הקהל שכירות על מה שהשביחו הם והרי השבח שלהם הוא וכו', וגדולה מזו אני אומר שאם היו באים לדין תחלה כופין אותה על זה דקי"ל כופין על מדת סדום דזה נהנה וזה אינו חסר וכו', ותו דבנ"ד יש חלק לקהל בבית ומצו למימר חלקנו השבחנו והרי אנו מוחזקים בו וברור הוא אלא שאמרת שא' מן המתחכמים אמר שהדין עם רחל ונוטלת שכירות חלקה בבית כפי מה ששוה עתה מושבחת ודייני דשפיל דייני הני עכ"ל, הרי ממש דומה לנדון שלנו

ומה ששאל עוד ראובן שנשללו הס"ת בזמן הבלשת והוא קנה ס"ת משלו ובלתי ס"ת לא חזיא אומר אני שזה בכלל השבח שהשביח בבהכ"ן ויערבו גם את זה בכלל השבח ונגד כל השבחים יטול ראובן לעצמו או יקנה שמעון כנגדם אלא שמהשאלה הג' ששאל ראובן ורוצה לזכות בשררת בהכ"ן הוא לבדו ולא יטול שמעון אלא שכירות מקום כפי מה שהוא בית דירה והדין עמו כאשר יובא לקמן אין כאן מקום לשאלה זו שהרי שמעון אינו נוטל אלא שכירות מקום ולא שכירות הס"ת של ראובן שעם היות שכתב הרמב"ם בפ"א מה' מלכים הל' ז' שכל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם ואם הניח בן קטן משמרין לו המלכות עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש יע"ש, ומינה נמי שאם הרחיק נדוד משמרין לו השררה עד שיחזור. התם הוא שעכ"פ יחזור דומיא דבן שעכ"פ יגדל אבל בנ"ד שעקר דירתו מעירו וקבע דירתו בא"י תוב"ב נראה ברור דנסתלק מהשררה שאף אם ירצה לחזור לא מצי דרביע עליה איסורא שלא לצאת מא"י לחו"ל ואפי' ללמוד תורה ולישא אשה דוקא בשדעתו לחזור אבל היוצא כדי להשתקע בחו"ל אפי' ללמוד תורה ולישא אסור לצאת כדפסק הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים הל' ט' יע"ש ואפי' בהיכא דחזק שם הרעב לא יבא ולא יהיה שמותר לצאת הרי סיים הרמב"ם שם ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום והגם שדברי הרמב"ם לקוחים מברייתא דרשב"י ור' יהושע בן קרחא האמורים בפ' הספינה דצ"א לא תעזוב נפשי לשאול במלתא דתמיהא דכיון דמדינא מותר לצאת אלא שמדת חסידות שלא לצאת היאך יתחייבו כליה על שיצאו אטו מי שאינו מתנהג בחסידות יתחייב כליה כעע"ז ואשכחנא לה פתרא ממ"ש שם אמר רב אלימלך ושלמון ופ' אלמוני ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב הם מאי קמ"ל שאפי' מי שי"ל זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיצא מן הארץ ופי' רש"א אף שהיה למחלון וכליון זכות אבות בין מן האב בין מן האם לא עמדה להם בשעה שיצאו יע"ש, א"כ היציאה גרמה להם שלא עמדה להם זכות אבות ונתחייבו כליה על איזה עון כמבואר שם כתיב מחלון וכליון ובדברי הימים יואש ושרף רב ושמואל חד אמר מחלון וכליון שמם ולמה נקרא שמם יואש ושרף שנתייאשו מן הגאולה ונתחייבו שריפה למקום, וחד אמר יואש ושרף שמם ולמה נקראו מחלון וכליון שעשו גופן חולין [פי' רש"א שעשו גופן חולין במה שנשאו להם נשים מואביות נכריות יע"ש] ונתחייבו כליה למקום [פי' רש"א דכתיב ולא תתחתן בם וכו' כי יסיר והשמידך מהר וכו' יע"ש], נמצא שעיקר חיובם הוא או מחמת שנתייאשו מן הגאולה או מחמת שעשו גופם חולין במה שנשאו נשים נכריות והיתה זכות אבותם מסייעתם ועומדת לעזרתם אלא שיציאתם גרמה להם שלא עמדה להם זכות אבות ונתחייבו כליה למקום ואף מי שאינו רוצה להתנהג בחסידות ואינו חש לזכות אבות כשיפקוד ה' את עמו מחוייב לחזור, ולפ"ז שאין שמעון רוצה לחזור לעירו בשום אופן לא הוא ולא זרעו למי שמשמרין השררה ואין לך סילוק גדול מזה דנמחלה שררתם ונסתלקה כיון דאינם יכולים לחזור לחו"ל מאיסורא דרביע עלייהו ולא עוד אלא שהפליגו חכמים בהאי איסורא דהוי כעע"ז וכמ"ש הרמב"ם שם בהי"ב לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה גוים ולא ידור בחו"ל אפי' בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחו"ל כאלו עע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואע"ג דבגמ' אמרי סתם שכל הדר בחו"ל כאלו עע"ז לא ניחא למרייהו למימר הכי על הנולד בחו"ל ונשאר דר שם אלא על