אבני שיש פ

בשלחנו הטהור, ובר מן דין נ"ד אתי אפי' לס' הריב"ש דחייש לזילותא והכא בנ"ד שכבר דנו את הדין לא שייך חידוש טענות ולא שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר כי יודע שעכ"פ יצטרך להגיע הכל ליד הדיינים שדנוהו וידקדקו עליו בשינוי כל דהו להעמיד דבריהם, כי כל עיקר שאלתו לדעת את הדין שדנוהו שנראה בעיניו שהפכו בחובתו כי ת"ח הוא ומבין מדעתו ושלח טענותיו לפני כל יודעי דת ודין את האורים ואת התומים שמאירים דבריהם ומשלימים דבריהם להפך בזכותא דצורבא מרבנן להוציא משפטו לאור ואדרבא על הב"ד שדנוהו היה מוטל כדי לאפוקי נפשייהו מהחשד לכתוב ולתת בידו ט' מהיכן דנוהו להראותו לפני כל יודעי דת ודין לראות היעמדו דבריהם או ימצאו טעם לחזור בהם כמ"ש מר"ן בסי' י"ד ס"ד

העולה ממאי דכתיבנא דמנהג קמאי ובתראי ומיוסד ע"פ דינא דגמ' דרשאי החכם להשיב על שאלה שנשאלה מלפניו ע"פ הנחת השאלה ואם צדק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו בדבר חדש חוזר הדין ואין כאן שום זילותא דבי דינא ובחנם צהבו פניהם להשיב את הזקן אשר בידו כלי חמדה ותושיה כאלו נסתרה דרכו של הריב"ש מעיני רום מע' כבודו והנה מע' כבודו נקי וכסאו נקי ושרי להו מרייהו על אשר לא עשו חומות ללשונותם ומי לא ירא ממעשה נורא דיהודה בר נחמיה שהובא במנחות דס"ח ומה עלתה בידו שצהבו פניו על שהשיב את הזקן אף שתשובתו היתה נצחת בצד"י וכ"ש הכא שהתשובה נסחת בסמ"ך ואין עליו תפיסה של כלום וכל דבריו אמת וצדק והדין דין אמת, ומעתה נחזי אנן אם יש שום שינוי בין הנחת השאלה ובין סידור הטענות שטענו לפניהם. ומאן דשפיר חזי בלבבו יבין דאין כאן שום שינוי דבהנחת השאלה סדר אופן המעשה שהיה כיצד נתפסו ומה שאל ממנו המלך ומה השיבו והשמיט טעם התפיסה שלא פורש מאת המלך אלא מאומד דעתו נתן טעם לתפיסתם כששאלוהו ב"ד ואמר בזה"ל מא פיה כלאם גיר עלא דמית אלכדמא די צ'אר אסכא עכ"ל, מי האיש החכם שלא יבין את זאת שמאומד דעתו נתן טעם לתפיסתם שאלו פורש להם מאת המלך על מה נתפסו היה משיב שהוגד לו מאת המלך שעל זה נתפסו ולא היה משיב בלשון זה שמורה שאין דבר אחר לתלות בו טעם התפיסה כ"א על עבודת צ'אר אסכא שהיא המלאכה שעסוקים בה ועוד אם היה טעם התפיסה גלוי מאת המלך היו גם חביריו יודעים בדבר ולא יהיה נעלם מב"ד שישאלוהו על ככה ואפשר לנו לומר דלהנאת עצמו נתכוון בנתינת טעם זה כדי שיסייעוהו חבריו בהפסדו הגדול שהרי בב"א נתפסו ומאן שם לן מאן פלג לן לומר שהם נתפסו על עבודת צ'אר אסכא והוא נתפס על דבר אחר כדי שנאמר שהוא יסייע בהפסדם והם לא יסייעוהו ומה ראו ב"ד לדרוש טענה זו לחובתו ואפשר לפרשה לזכותו, ואם חקרנים הם כמשפט כל מורה צדק לא היו מניחים דבריו סתומים והי"ל לשאול ממנו מהיכן ידע שמה"ט היתה התפיסה ואז היה מגיד להם אם מאומד דעתו אמרה או שכך הוגד לו מאת המלך, ואפי' אם היה אומר להם שהוגד לו כן מאת המלך היו צריכין לחוקרו ולדורשו על תפיסת עצמו אם מטע"ז נתפס גם הוא או יש טעם אחר לתפיסתו ובין כך ובין כך עדיין פרשה זו סתומה שהי"ל לחקור עוד איזה עילה ושחיתה מצא בידם המלך בעבודת צ'אר אסכא שבשבילה הטיל עליהם אותם ההטלות דאי אפשר לפרש על עיקר העבודה שלא היתה ברשות המלך דודאי לא הוקבעה בפומבי אלא בהורמנא דמלכא, ואם נאמר על שהוסיפו סיגים בכסף ובזהב יתר על מה שקצב להם המלך א"כ היינו שאלה שנית ששאלוהו שמא על זיוף המטבע והשיבם שהמלך יודע שהמטבע טוב בלתי זיוף וא"כ מה היא פשיעתם בעבודת צ'אר אסכא שעליה הטיל המלך אותן ההטלות כדי שנאמר שהוא יסייע לחבריו או הם יסייעוהו אלא ודאי עדיין פרשה זו סתומה ונאמר שגזרת מלך היא וחוקה חקק גזירה גזר מבלתי טעם ומוקמינן כל חד בהטלתו שהוטלה עליו בפירוש מאת המלך ולא הוא יסייע לחבריו ולא הם יסייעוהו, והשתא אין אנו צריכין לפירושו שפירש דבריו שמאומד הדעת אמר דבר זה ולא שפורש לו מאת המלך דפשוט הוא שאין לדבריו שום פי' אחר זולת פירושו

ועל מה שהגיד למלך שיש בידם מממון השר אלף מתקאלים וטוענים עליו שיתחייב להם מעכשיו לפרוע לבדו כל ההפסד שימשך להם מהשר ע"י הגדה זו והוא השיב שע"י שאלת המלך הוזקק להגיד ולא מעצמו הגיד דבר פשוט הוא שלא יתחייב להם בכלום שאפי' אם אח"כ יעליל עליהם השר ויחזור ויגבה מהם אלף מתקאלים אחרים הם ישאו חטאם דמה פשע הר"ש בזה האם יעלה על הדעת שיעלים מהמלך מלתא כדנא ולא יחייב ראשו למלך משום שאף אם יעלים הוא מהמלך עבידא מלתא לאגלויי ע"י השר עצמו או ע"י סופר השר או משרתיו היודעים בדבר או ע"י א' מהשות' חבריו שאפשר אם לא היה אומר הוא האמת למלך וישלח המלך לחבריו זה שלא בפני זה אפשר שאחד מהם יאמר האמת מאימת המלך ומי הגיד להר"ש שיכפרו כולם ויכפור השר ומיודעיו בדבר זה כדי שיכפור גם הוא ויאמר אין בידם ממון השר כלום וא"כ אנוס הוא בהגדה זו ופטור ומותר כדאיתא בסי' שפ"ח וכמו שבא בדברי משי"ח נר"ו ולפ"ז אין אנו צריכין לפירושו שחזר לבאר שבפי' אמ"ל המלך שאם יעלים ממנו גסטרא יעשנו, דאפילו לא איים עליו המלך בפי' סתמו כפירושו כשיתגלה שהעלים מן המלך יחייב ראשו למלך ואין אנוס גדול מזה ופטור ומותר כדכתיבנא ושלא כדין חייבוהו הב"ד על טענתו הראשונה

ומה שתבעוהו בי"ד מאות מתקאלים שהיו בידם משל גוי א' ומת הגוי וזכו בה מדין הפקר ואח"ך תפסה הר"ש הנז' ועכבה לעצמו והוא השיבם בזה"ל אלגוי מא עטאהא גיר פיידי ומא כא יערף גיר אנא. ע"כ בתשובתו זאת יש במשמע שמעות אלו אליו ניתנו בהלואה מהגוי והוא נתנם להם להלבישם במטבעות של זהב לתועלת כולם וא"כ משעה שמת הגוי פקע שעבוד הגוי מעליו וזכה בהלואה זו שהלוה לו הגוי לעצמו מההפקר וכפי הדין תפסם אח"כ הר"ש הנז' לעצמו כיון שהוא הלוה שהלוה מן הגוי הוא הזוכה בהפקעת הלואתו משעה שמת ואפי' אם באותה שעה שמת הגוי עדיין המעות תחת ידם מן הדין מוציאין אותם מידם כההיא דכתב מר"ן בסי' ע"ב סל"ו גבי משכונו של ישראל ביד הגוי וכו' ומה גם למה שפירש דבריו ואמר שקדמה ידיעה לבנו של הגוי ותבעו לתתם לו והראה לו חשבונותיו ושתק לפ"ז אפי' אם ההלואה היתה לכולם מהגוי אינם זוכים כלום כיון שיש לגוי יורשים שיודעים בהלואה זו אין כאן הפקעת הלואתו, דהפקעת הלואתו אינה אלא בטוען ליורש נתתיה לאביך ומת דאין היורש יודע שמשקר כדאמרי' בפ' הגוזל דקי"ג דבמוכס גוי שרי להבריח עצמו מן המכס ומקשינן אההיא דגזל הגוי אסור ומשנינן כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו ופרש"י בהפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול ה' כגון היכא דטעין ליה ליורש נתתם לאביך ומת דלא ידע נכרי בהדיא דמשקר ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו עכ"ל, משמע דכל שידע היורש דמשקר לא מצי טעין ליה נתתם לאביך דהוי כגזל הגוי דאסור ובנ"ד שהיורש עצמו הוא שנתן המעות מידו ליד ראובן ועוד אביו חי ובתוך ג' שעות או ד' מת הגוי איך יאמר הר"ש נתתם לאביך ולא ידע הגוי דמשקר ולפ"ז מה שטוענים עליו חבריו אלו אמרת לבנו כשתבעך אינם בידך ואנו היינו כופרים או היינו אומרים אביך היה חייב לנו הם דברים של הבל דאי כופרים בו היינו גזל הגוי ואי לומר אביך היה חייב לנו לא יועילו ולא יצילו שבדיניהם אין להם הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא מכיון שאומרים יש בידינו ממון אביך נתחייבו ע"פ דיבורם וכשיאמרו שחייב להם ממקום אחר צריכין ראיה