אבני שיש עב

יש לנו לאחמורי עליה לחייבו אפי' לא הוטל חלקו על בני העיר כיון דהצלתו באה ע"י פיוס וכההיא דסי' קע"ח ס"א גבי שותפין שביקש א' מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע, ונימא דה"ה דגבי א' מהקהל דשותפי נינהו בענין מסים והתם מיירי אע"ג דלא הטיל חלקו על שאר שותפים וכי היכי דלא ליקשו אהדדי נאמר דהכא מיירי באדם בטל והתם מיירי במי שיש לו ריוח בעיר דומיא דשות' דנקט מר"ן ונאמר שמר"ן סובר כי"א קמא שהביא מור"ם בסי' קס"ג ס"ו בהגה וז"ל מי שמחל לו השר חלקו במסים אם בא ע"י בקשתו צריך ליתן לקהל חלקו ע"כ והיא סברת רבינו שמחה שלמד כן עפ"י מה שהוא מפרש התוספתא שהביא הרי"ף והרא"ש פ' הגוזל בתרא השותפים שמחלו להם המוכסים מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחול לו ע"כ, ופי' רבינו שמחה דרישא איירי שביקש א' מהשות' לטרוח בשביל חבריהם יע"ש, ומתוך כך פסק על ראובן הבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס ובקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל צריך לחלוק עם הקהל עכ"ל

אבל לקושטא דמלתא, אין לומר כן דודאי לא שני לן בין אדם בטל לאחר כדמוכח מהמרדכי פ' הגוזל בתרא סי' ק"פ בשם תשו' הר"ר אביגדור כהן וז"ל ונראה דאף בעשיר שנו"נ בעיר ומרויח דינו כן ופרדכת דנקט אורחא דמלתא הוי למחול לו לפי שיודעין שאין לו ממון הרבה כי העשיר למה ימחלו לו עכ"ל, וכן כתב מהרשד"ם בחח"מ סי' שס"ד דלרבות' נקט פרדכת דאפי"ה מסייע מתא ופי' גם דברי מהריק"ו בסי' קפ"ד לשיטה זו יע"ש. וכתב הרב מטה אהרן ח"א סי' נ"ה שכן דעת הרב עצמות יוסף ושהכי נקטינן יע"ש הרי מבואר מקמאי ובתראי דאין לחלק בין אדם בטל לאחר דכל דלא מטי פסידא לקהל מחמת הצלתו אין להם עליו כלום ומר"ן נמי דנקט אדם בטל לאורחא דמלתא נקטיה וה"ה לאחר ולפ"ז אדרבא סובר מר"ן כסברת מהר"ם החולק על רבינו שמחה שהוא הי"א בתרא שהביא מור"ם שם דלאחר פשרה שכבר נתפשרו עם השר ומחל לא' חלקו אפי' ע"י בקשתו הוא שלו מחמת שאין פסידא לשאר בני העיר מזאת המחילה לפי שהשר מנכה להם אותו סך שמחל מקצבת הפשרה יע"ש ולפ"ז הוי פי' רשב"ם בפירוש הך מימרא דפרדכת ופי' מהר"ם ע"ד התוספתא עולות בקנה אחד, ורבינו שמחה שלמד מדין התוס' דאפי' אחר פשרה שאין פסידא לשאר בני העיר אפי"ה מה שמחלו לו ע"י בקשתו הוי לאמצע יש לו פי' אחר בההיא דפרדכת הביא דבריו הרב מט"א ח"ב סי' נ"ב שהובאו דבריו תוך תשו' מהר"ם קובץ גדול סי' תתקל"ב אחר שהביא פירושו על התוספתא כתב וז"ל וההיא דאפרדכת אם אצילתיה מתא פי' שהציל הוא את עצמו או שהיתה הצלתו ע"י א' מבני מתא ופטרוהו מהמס הנוגע לו מסייע מתא ר"ל אותה המחילה היא לכל בני המדינה דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי אהדדי אבל אנדיסקי שהשר נתעורר מעצמו או ע"י בקשת איזה אדם שאינו מבני מתא ס"ד היא יע"ש, ולפ"ז דברי מר"ן תמוהים דנראה כפוסח על ב' הסעיפים דבסי' קע"ח נראה מסכים לפי' רבינו שמחה בתוספתא הנז' ובסי' קס"ג נקיט כפירוש רשב"ם וקשה לזווגם, ויש ליישב דלא נקיט מר"ן כדברי רבי' שמחה רק בשותפים גמורים מטעם שדרך השותפים לטרוח בשביל חבריהם ולכן השמיט משם הדין שלמד רבינו שמחה בענין המסים מדין השותפים משום דלא ס"ל כן בענייני מסים דאע"ג דכל הקהל שותפים בענייני מסים מ"מ המבקש מהשר למחול לו לעצמו הוא מבקש ואין דרך היחיד לטרוח על המחיל' בשביל הצבור אלא בשביל עצמו וכשמבקש ולא מטי פסידא לצבור ממה שמחל לו השר הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ולמה יתן לקהל חלקו ודו"ק

והשתא דאתינא להכי נימא דבנ"ד אפי' רבי' שמחה יודה דע"כ לא קאמר דהמחילה הויא לאמצע אלא במקום שהשותפות במקומה עומדת וזה בא לחלוק שלא מדעת חביריו לזכות בעצמו לכך לא מהני משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו, אבל בנ"ד הרי נתפרדה חבילת השותפות במס זה מדעת כולם במה ששינו את תפקידם שהיה דרכם לגבות המס באגודה א' ע"י עצמן ובפעם הזאת נתנו פנקסם ליד השר מדעת כולם שיהא כ"א נתפס ונדרש לעצמו ודאי הוא דכל הבא לבקש לזכות לעצמו רשאי וזוכה לעצמו ואין להם עליו כלום וכ"ז אפי' אם היה במציאות שגביית ממון זה הוא מס גמור שהוא דבר שכל הקהל שותפין בו אבל רואה אני דאין כאן מס אלא חוב שנושה בהם המלך שכ"א נותן מה שהוא מלוה גביה ודינם כשנים שלוו כאחד שנעשו ערבים זל"ז דתובע מכ"א חלקו וכשאין לזה נכסים הוא שגובה מחבירו כדין ערב סתם וכשגובה מחבירו מדין ערב הוא חוזר וגובה מזה מה שפרע בעדו אכן כשמחל לזה ואינו תובע מחבירו מה מקום לחבירו לתבוע המחילה לאמצע בדבר שאין שותפים בו. באופן שמכל הצדדים ראובן הנז' זכה לעצמו ואין לקהל עליו תביעה של כלום, וצויי"מ הח"פ צפרו באדר השני משנת נאק"ת בני ישראל לפ"ק

נאם שאול ישועה אביטבול

סימן ט"ל

מה שכתבתי על הפסק שכתב כמוה"ר רפאל בירדוגו לזכות בנו יפה כח הבן מכח האב שזיכהו ע"פ התורה והן אבא מזכי ברא דודאי הוא דהמכר בטל וארעא הדרא והדרי פירי מזמן המכירה שהרי אפי' הבנים בניו שהיו סמוכים על שלחנו והיה זן ומפרנס ומכסי אותם משלו אפי"ה זכו עם הלוקח ובטלו המכר שמכר אביהם עד שחזרו ומכרו לו הם עצמם דאע"ג דקי"ל בחומ"ש סי' ע"ר ס"ב דהאב זוכה במציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהם גדולים וכשהם קטנים זוכה אף במתנתם כיון שהם סמוכים ואינו זוכה במציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו אע"פ שהוא קטן מ"מ אינו זוכה בירושה הבאה להם ממורישם להקים שם המת על נחלתו, תדע שכן הוא דשניא ירושתם ממציאתם ומתנתם דקי"ל בא"ה סי' ע"א ס"א דבניו ובנותיו הקטנים שלא הגיעו לשש שנים דחייב אביהם לזונם משלו אע"פ שיש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ולא מצי לשלוח יד בירושתם אפי' לצורך מזונותיהם כיון שחייב מן הדין לזונם. ואפי' אחר שש שאינו חייב לזונם מן הדין רק מתקנת חכמים כל שלא ג"ד שאינו חפץ בתקנת חכמים ואינו חפץ לזונם אמרינן מסתמא חפץ הוא בתקנת חכמים וזן אותם משלו וכ"ש בנ"ד שהיה ת"ח דודאי חפץ הוא בתקנת חכמים אא"כ גילה דעתו וכל זמן שלא נודע שג"ד אפי' הזכיר בפירוש בשטר המכר דלצורך מזונות מכר אינו כלום כיון דאין עלייהו חיוב מזונות כ"ז שלא ג"ד ומשו"ה זכו הבנים להחזיר מה שמכר אביהם וחזרו ומכרו הם עצמם ללוקח הנז'

ומה גם בת זו שלא היתה סמוכה על שלחן אביה דאינו רשאי למכור מירושתה כלום בין קודם שש שחייב לזונה מן הדין בין אחר שש שזן אותה מתקנת חכמים ואע"ג דזיכה רחמנא בבת כל שבח נעורים לאביה היינו שבחה דאתי ממילא כגון מציאתה ומתנתה וכתובתה אבל לא ירושתה שהרי בההיא דא"ה סי' ע"א ס"א כלל בניו ובנותיו בחדא מחתא דלא תגע יד בירושתם אפי' לצורך מזונותיהם ומה גם דחייב לתת לה חלקה במטלטלין ובשכירות הקרקעות ובהכנסת בתי כנסיות כי רבה היא. וא"כ אפי' אם היתה סמוכה על שלחנו היה זן ומפרנס ומכסי אותה משלו יש די והותר בחלקה בטלטל ובשכירות למזונותיה וכסותה והא ראיה דאפי' במה שקבל שנית אחריותה בפי' אחריות גמו' לא הזכיר שמכר למזונותיה כי יודע הוא שאפי' אם היה זן וכו' יש די בטלטל ובשכירות