אבני שיש עא

סך תת"ם ל"ם ב"ם וישאר אצלו נ"ם ו"ם עם סך הקרן שהוא קק"ם ס"א הוי סך הכל קק"ם ס"ם ו"ם והוא חלקו בהפסד כנ"ל כשישבע על ההפסד ואז אין לזה על זה כלום ואחר שנידונו לפני הב' כתות הנז' וקבלו עליהם את הדין והלך שלם הנז' ואחיו שהוא שותף עמו בהעיס' הנז' להשביע להמקבל הנז' ובידם כתוב אופן השבועה ונלאיתי לפשר ביניהם ולא נתרצו הב' כתות ונומיתי להם לעכב הדבר ליום המחרת לתת ריוח להמקבל הנז' להתיישב בדבר ולמחר כשרצה המקבל לישבע עמד שלם הנז' לפני ועכב עליו מלישבע היום עד עת שיחפוץ הוא להשביעו ופיטרו מכל אופני הפסד דלימטי להמקבל הנז' מעיכוב השבועה הנז' ולא נשאר ביניהם זולת השבועה שישבע המקבל על מה שהראה היום לפנינו בפנקסו כשיתבענו שלם הנז' ולראיה ביד המקבל חתמתי בכסלו מש' הוא ההולך קדמ"ת אשור לפ"ק וקיים

שאול ישועה סי"ט

סימן ל"ח

טופס פס"ד וז"ן, שאלה המלך היה נושה בקהל סך מה מממון עצמו ואחר מיתת המלך קודם שנכנסה בלשת לעיר בא שר א' במאמר המלך בנו אשר מלך תחתיו לגבות ממון ההוא מהיהודים כי נתן המלך לשר ההוא ולבני החיל כל אשר ליהודים ובכלל גם הממון ההוא ובאו הקהל ופנקסו לו כל מי שיש בידו מממון המלך ובכלל המפונקסים פנקסו לו את ראובן כי גם הוא בידו מממון המלך ובאותה שעה לא היה מצוי שם ראובן בהאלמללאח וכשגמר השר המגבה הלך להאלודאייא ומצא שם ראובן ותפסו לפרוע הסך המפונקס עליו וראובן היה ממכירי השר ומיודעיו ויפייס את השר ע"י שרים רבים ונכבדים עד אשר מחל לו ופטרו ממקצת מהסך ההוא, ועכשיו תובעים הקהל לראובן לתת להם הממון ההוא שבו מחל השר ההוא לראובן וראובן טוען שכיון שמחל לו השר זכה בו ולו לבדו יהיה' ולכאורה נראה דהדין עם ראובן דהוי כזוכה מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דסי' רנ"ט ס"ז דזכה מההפקר דמלך שכעס על עבדיו ולקח כל אשר להם בכה"ג הוי דינא דמלכותא דינא ולא מקרי גזל כמ"ש מר"ן סי' שס"ט ס"ח וא"כ זכה בו ראובן מאת השר וכ"ש הכא שאינו ממון הקהל אלא ממון המלך ונתנו המלך לשר דכל שמוחל לו השר זכה לעצמו, ואע"פ שכתב מר"ן בסי' קע"ח שותפים שבקש א' מהם וכו' וכן הביא בב"י בשם רבי' קלונימוס זקני ז"ל היה השר מוחל וכו' ע"ש, הרי כתב הב"ח דלטעמא קמא שהביא הרא"ש בשם רבינו שמחה דאם מחל בבקשתו הוי לאמצע משום דהוי שלוחם היינו דוקא אם המוכס ידע שהוא א' מהשותפים אבל אם לא ידעו כלל שהוא שותף אפי' בקש ממנו שימחול לו מחל לו לבדו ע"כ, והכא אנן סהדי דלא ידע הגוי מזה כלל שיש לו שום שותף בזה הממון ועוד דשאני התם במס דכל הקהל שותפים במס וכיון שמחל לו בבקשתו אמרינן שהוא שלוחם. אבל הכא חוב הוא שנושה בהם המלך מממון עצמו ואינו נותן אלא מי שיש בידו ממון המלך וכ"א נתפס בחובו והשר מחל לו בבקשתו פשיטא דלעצמו הוא ואפי' נימא דה"נ כיון שמחל בבקשתו הוא לאמצע מ"מ אם אמר לעצמי נתכוונתי נאמן בשבו' וכמ"ש הב"י ז"ל בשם ראבי"ה בסוף סי' קפ"א אהא דשיירא שעמד עליה גייס וכו' והא לא דמיא אלא להא דכתב מר"ן סי' קפ"ג שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל מידם ועמד א' והציל הציל לעצמו ע"כ וה"נ אפי' אם לא היה ממון זה ממון המלך אלא ממונם כיון שכל היהודים היו באותה שעה בסכנה גדולה כידוע שכל הנתפס לא היה אפשר לו להציל את עצמו אפי' ע"י הדחק אם לא ברצי כסף ונוסף על זה סכנת גופו ודאי זה שעמד והציל דהציל לעצמו ואע"פ שלא אמר לעצמי אני מציל זכה בו' וכ"ש השתא דלאו ממונם הוא אלא ממונו שזכה בו מהמלך ונתנו לראובן דזכה בו, עוד יש להביא ראיה ממ"ש הב"י ז"ל בשם ר"מ שפסק על ראו' שבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו הציל לעצמו אבל אם קודם פשרה ביקש לפוטרו ופטרו חייב ליתן מס כדאמרינן גבי שיירא וכו' ועמד א' מהם והציל והם יכולים וכו' הציל לאמצע ואע"ג דאמר לעצמי אני מציל דמה שהשר פיחת לו הוא מכביד על אחרים ע"כ, משמע להדיא דלאחר פשרה הוא לעצמו. וקודם פשרה נמי לא אמרינן דהוא לאמצע אלא במה שהוא פוחת וכו', והכא בנ"ד איתנהו לתרווייהו חדא דלאחר פשרה פייסו דכיון דחוב הוא נושה בהם הרי סכומו קצוב וכלאחר פשרה דמי וטעמא דמה שפוחת וכו' לא שייך הכא דכ"א אינו פורע אלא מה שקבל מממון המלך ולא יותר ואפי' לסברת המרדכי שהביא מר"ן סי' קע"ח קודם סברת ר"מ שכתב שצריך ראובן לסלק הקהל הכא ג"כ הרי ראובן מסלק הקהל שהרי השר מנכה חוב ראובן לקהל מממון המלך ואינו מכביד על אחרים בשביל מחילתו של זה, עוד יש לפטור את ראובן ממ"ש מר"ן בב"י בסי' קפ"ג וז"ל כתוב בתשו' להרמב"ן אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס ולפרוע הגוי ממה שיגבה והגוי ההנהו משלו במעות והקהל אומרים לראובן מה שנתן לך הגוי קנינו וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסיבתכם אלא שההניתי אותו מסתברא דהדין עם ראובן וכו' ע"ש, משמע מהכא דאע"פ שהוא שליח של הקהל ומצו למימר בסיבתנו ההנה אותך אפי"ה אמרינן דזכה ראובן לעצמו כ"ש הכא דלא הוי שליח דהקהל לומר לו בסיבתנו ההנה אותך ועוד שראובן הוא מיודעי השר ודאי דמצי ראובן לומר לא בסיבתכם ההנה אותי אלא בשביל עצמי ההנה אותי משלו ולא משלכם: זהו מה שנלע"ד הקלושה ואיני במורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבותי בקרקע אם יראה לפני רבותי בעלי הוראה, וחתום החה"ש כהה"ר יהודה טולידאנו יצ"ו

תשובה מאשר יקרת בעיני נכבדת, גור אריה יהודה מטרף בני עלית אנא נפשאי כתבית יהבית ברחימו וחביבותא מה שלא הייתי כותב לזולתך שאינו מחק המוסר לכתוב במקום שלא באו דברי דייני מתא. ואמינא ודאי יישר חילך לאורייתא. ויפה כוונת להלכה דדבר ברור הוא דמה שמחל השר לראובן והיקל ממשאו אפי' ע"י בקשתו דזכה בו לעצמו הוא לבדו ואין לזרים אתו דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כדמוכח בפ' חזקת הבתים דל"ה ע"א אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא והני מילי דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא היא ע"כ, ופסקה מר"ן ע"פ פי' רשב"ם בסי' קס"ג ס"ו וז"ל אדם שהוא בטל אם בני העיר פייסו בשבילו וכו' ומחמת זה פטרו וגבה מהם חלקו שנתמעט צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם אבל אם מעצמו פטרו אע"פ שהטיל חלקו על בני העיר פטור עכ"ל, וכן הוא לשון הטור שם מוכח מדבריהם שכל שלא הטיל חלקו על בני העיר שאינו חייב לקהל כלום אע"פ שהם פייסו בשבילו דהכי דייקי דבריהם וכן דייק הנימוק"י מדברי רשב"ם שכתב ומתוך כך נתרבה מס עליהם ומה שפחתו מזה גבו מהשאר עכ"ל וכתב עליו הנימוק"י נראה שאם לא נתרבה עליהם מס בהצלתו אין לו לסייע להם כלום כן דקדק הריטב"א מדברי הר"ם ז"ל ונראין לי דבריו עכ"ל, וכן דייק לשון הרא"ש שם וז"ל וה"מ דאצילו ליה בני מתא ובדיבורא הקיל עליו והכבידו עליהם ע"כ, מש' מדבריו שכל שלא הכבידו עליהם אין להם שום תביעה עליו, וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא הציל עצמו ע"י בקשתו ולא היה להם שום פסידא בהצלתו דאין חייב להם כלום ואין לומר דלא נאמרו כל הדברים הללו אלא באדם בטל שאין לו שום מו"מ בעיר שלכך פייסו בעדו להצילו אנן נמי מקילינן עליה לפוטרו כשלא הוטל חלקו על בני העיר אבל באדם שיש לו ריוח בעיר