אבני שיש סד

לגמול ואליבא דכ"ע מכירה בג' חדשים [כדאיתא בפ' אע"פ ריש דף ס' דלרב נקרא מכירה בג"ח ולר"י ן' יום ולשמואל כל זמן שמכירה יע"ש] ור"ת במכירה דוקא קאמר וכמו שכ' הרשב"א אבל באינו מכירה יכולה לסלק עצמה ממנו לגמרי עכ"ל, וכן משמע מדברי המרדכי שהבאתי לעיל דדעת ר"ש להתיר אפי' מכירה יע"ש. וכ' מר"ן הקדוש בב"י על דברי הה"מ הנ"ל וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מי שיסמוכו, ועוד דמידי דרבנן הוא עכ"ל ואע"ג דבשלחנו הטהור בסוף סי' ת' הביא דברי הרשב"א ביש מי שאומר קמא ודברי הריב"ש שחולק ביש מי שאומר בתרא דמשמע דדעתו נוטה לדברי הריב"ש להחמיר מ"מ הרוצה לעשות כהרשב"א אין למחות בידו כדכתב בב"י בהדיא [ובסי' פ' כתב ב"י בפשיטות כדעת הרשב"א על מ"ש הטור שאינה מיניקה עם בנה בנה שיש לה מאיש אחר יע"ש] ובנ"ד דאיכא כל הני טעמי יודה מר"ן דהכי מורין לכתחילה להתיר בהיכא דהניקתו קודם שנתגרשה פחות משיעור שיהיה מכירה והיינו דקאמר בסיום דבריו הרשב"א אבל קודם הזה"ז לא דלטעמיה אזיל שפסק כר"י דבחמשים יום חשיב מכירה ולכן נקט אבל קודם הזה"ז דלדידיה בזמן תליא מלתא. אבל למר"ן דפסק כהרמב"ם שפסק כשמואל דאין הדבר תלוי בזמן הו"ל למיתני אבל קודם שהכירה לא, אלא שהביא ל' הרשב"א כדמותו וכצלמו ולעולם כל שהניקתו קודם שנתגרשה אלא שלא הכירה דמותרת לינשא וכ"ש בהיכא דלא הניקתו כלל קודם שנתגרשה כנ"ד שגרשה והיא מעוברת דמכי ילדה היתה מותרת לינשא דלא מקרייא מינקת חבירו כלל ואפשר דאפי' ריב"ש יודה

שוב ראיתי לריא"ז אשר סביבות הרי"ף בפ' אע"פ שכתב וז"ל המגרש את אשתו כשהיא מניקה יש מי שאומר שצריכה להמתין כד"ח במניקה שמת בעלה ומז"ה אומר שאינה צריכה להמתין אא"כ היה התינוק מכירה וכו' ואני אומר אע"פ שהיה התינוק מכיר את אמו אינה צריכה להמתין אלא כשמת בעלה שהיא משועבדת להניק הבן אפי' לאחר מיתת בעלה אבל הגרושה אע"פ שהבן מכירה אינה מניקתו אלא בשכר כאשה נכרית ולפיכך אינה צריכה להמתין כמו שאין הנכרית צריכה להמתין כמבואר בקו' הראיות עכ"ל, מבואר מדבריו דאפי' מאן דמחמיר טפי לא החמיר אלא במגרש אשתו והיא מניקת דאז היא קרויה מניקת חבירו אבל אם אירע שהיתה מינקת אחר שגרשה דלא קרינן בה מניקת חבירו לא גזרו בה רבנן. ואם גזרו במעוברת חבירו היינו כל זמן שהיא מעוברת ומשום דיחסא כדפסק הרמב"ם שם שחילקם בטעם ועיין מ"ש כ"מ שם דהרמב"ם לא גריס אלא בשינוייא בתרא ונשאר טעם דיחסא עיקר אבל אחר שילדה דנפקא ממעוברת חבירו מותרת לינשא דאינה קרויה מניקת חבירו לס' הרמב"ם ודו"ק, ומעתה גם מ"ש מור"ם בהגה סעיף י"ג ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה לא קאי אלא על אשה שילדה אחר מיתת בעלה ומשום דמשעבדא גם ליורשים אבל לא בגרושה וכל הפוסקים שהביא מור"ם מהם דין זה לא דברו אלא באלמנה, וכ"ש בנ"ד דאיכא טעמא להקל משום תקנת בני אחותה ותקנת עצמה ותקנת בתה, וצויי"מ הח"פ צפרו בכ"ב בטבת מש' ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת

נאם שאול ישועה בכמוה"ר יצחק זלה"ה אביטבול ס"ט

הנה אני מודיע עובדא דאירע במתא צפרו יע"א הכי הוה עובדא. אשה נתגרשה מבעלה והיא מעוברת והלכה אצל אחותה ונתארחה אצלה ואחותה ג"כ היתה מעוברת וכהגיע זמן לידת אחותה ילדה זכר ומתה אח"ך והניחה הבן ולא מצאו לו מינקת ואח"ך ילדה הגרושה בת והיתה הגרושה מינקת בתה ובן אחותה והיתה ניזונית על שלחן בעל אחותה כל ימי זמן ההנקה והניקה בתה ובן אחותה י"ד חדש וגמלתם לשניהם בתה ובן אחותה לפי שבעל אחותה רוצה לישא הגרושה שהיא אחות אשתו והוא אינו יכול להתאפק להתעכב מלישא אשה ע"ת כד"ח דאל"כ ילך וישא אשה נכרית ויוליך בנו אצל אשה נכרית ולכך גמלתו בזמן הנז', ומר"ן פסק בא"ה בסי' י"ג סי"א אפי' נתנה בנה למניקה או שגמלתו תוך כ"ד חדש לא תנשא, ולכאורה נראה דנד"ז הוא בכלל מ"ש מר"ן גמלתו בתוך כד"ח לא תנשא, אבל צריך לחקור ולדרוש בנדון שהיתה מניקת בתה ובן אחותה ביחד וכשגמלתם גמלתם ביחד ובעל אחותה הוא משגיח עליהם ביחד והויא בת זה כאלו היא בתו כבנו וחס עליה כבנו ומותרת לינשא לו או לא

והנה ראיתי מ"ש בגמ' בפ' החולץ דמ"ב וזל"ל לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא וכו' אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ואי מינסבא דלמא מיעברא ומעכר חלבה וקטלא ליה. אי הכי דידיה נמי [פי' גם אשתו מניקת יהא פורש ממנה דלמא מיעברא ומעכר חלבה וקטיל ליה] דידיה ממסמסא ליה בבצים וחלב, דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב' לא יהיב לה בעל ע"כ: נקטינן דיש לחלק בין אשתו מניקת ואע"ג דאיכא חששא דלמא מיעברא ומעכר חלבה אפי"ה אינו פורש מאשתו משום דחייס עליו ורחמי האב על הבן ומאכילו בצים וחלב במקום ההנקה וחיו יחיה יותר מההנקה, וא"כ הכא בנד"ז שהיתה מניקה בן בעל אחותה עם בתה ביחד וגמלה לבן אחותה בהדי בתה ברצון בעל אחותה ודאי אי מיעברא ומעכר חלבה רחמי האב על הבן ונותן לאשתו שתנשא לו להאכיל לבנו במקום ההנקה דברים המפטמים אותו ואגב היא מאכלת את בתה דברים הראוים לה במקום ההנקה אתו עמו עם בן בעל אחותה המספיקין לבתה ולבן אחותה, ואין לומר דלמא יתן לה דברים בצמצום המספיקים לבנו להחיותו ולא יתן לבתה ויהיה נעכר חלבה ותמות ברעב' מי שאומר זה אינו אלא כסיל ואף אני אעננו משום ענה כסיל כאולתו, גם אם הבת תשיב אמריה להשגיח על בתה יותר מבן אחותה ותעשה בתה עיקר ובן אחותה טפל כי היא עקרת הבית, אלא ח"ו מלומר כן. דכפי האמת זה הבעל הוא לזה הבת כאב לבתו ורחמי האב עליה ומדרך האב לרחם על בניו שהרי היה יונק בנו שהוא בן אחותה מחלב הבת וממילא היה מתמעט מאכלה ועי"כ מתמעט כחה ונחלשת מחמתו, ומחמת זה הרי היא לו כבת והוא כאביה שהרי גדלו ויגדילו ביחד הבן בחיק אמה בהדי בתה ובודאי יהיב לה וממסמס לה בבצים וחלב בדבר המספיק לה וסרח העודף בדבר השוה לכל נפש כאמה בתה וכבן אחותה ולכן הואיל וגמלתה בדיעבד מותרת לינשא לבעל אחותה. דדמי האי נדון שהניקה האשה הזאת לבתה ולבן אחותה והיתה ניזונית על שלחן בעל אחותה כל ימי ההנקה לאיש שיש לו בן ובת עם אשתו דיכול לשמש עם אשתו בימים שהיא מניקה בן ובת ולא גזרו חז"ל לפרוש מאשתו בימי ההנקה דלמא מיעברא ומעכר חלבה וקטלא להו, משום דהאב ממסמס להו בבצים וחלב' ה"נ זה הבת מטעם האמור היא בתו ואי מיעברא ממסמס להו בבצים וחלב ובזה וכל הבת תחיון בהדי הבן שיגדלו שניהם יחד בחיבור מבלי פירוד דלא יתפרדו תמיד והוו כאחים לא גזרו בהם דלמא מיעברא וכו' דבהא לא גזרו כאמור דמדהא ממסמס ליה הא נמי ממסמס לה, ודמיא להאב עם אשתו דיש לו בת דאינו נמנע מלשמש עם אשתו בימי ההנקה מטעם דממסמס לה בבצים וחלב, וגם מ"ש אם גמלתו תוך כד"ח לא תינשא יהבו טעמא דחיישינן שמא תמהר לגומלו דכוונת ז"ל לומר דאינה גזרה הואיל וכבר גמלתו דבדיעבד שרי' איכא למימר בדיעבד שרי דאי שרינן לה דיעבד חיישינן שמא תמהר לגומלו דאיכא חששא סגי בהדי דלמא מיעברא דהוי תרי חששות דשמא תמהר ושמא מיעברא ואפשר תלת חששות דלמא לא משכחת בצים וחלב ובודאי דאין זה גזרה אלא קנסא והכא לא שייך קנסא. דטעמא הוי שמא תמהר לגומלו: ונד"ז היא לא מיהרה שהעכבה באה מבעל אחותה