אבני שיש סא

ובתרי סהדי בכיעור אף שיעידו שהכיעור היה לרצונה לא אסרי'

ובנ"ד שאין כאן אלא עדות דכיעור ועד א' אף אם היה מעיד שהכיעור נעשה לרצונה אינו כלום כדפ' מור"ם בהגה בא"ה סי' י"א ס"א וז"ל ע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא ע"כ, וכתב הב"ש משם הד"מ מרה דהאי שמעתא שאפי' אי מהימן ליה לבעל כבי תרי מותרת ע"כ, והיינו דהשמיענו מור"ם דע"א בדבר מכוער לאו כלום דמאי אריא בכיעור אפי' בטומאה נמי אין ע"א כלום אלא ודאי להשמיענו אפי' מהימן ליה: והגם שהרב ח"מ השוה דינם אחר שהרמ"א עצמו בד"מ פירש דבריו והבין כך בתשו' מהר"ם אליו שומעין

ואיכא למימר דבנ"ד אפי' כיעור ליכא כיון דנכרים הדברים דאנוסה הואי שאם היה הדבר לרצונה היו עושים הדבר בחשאי בלתי חבטות וקטטות וברגלים תרמסנה כאמור לעיל בדברי העד ודכוותה גבי טומאה אפי' בהיכא דאיכא תרי סהדי שראוה שנבעלה והיא מתעצמת ומתגברת להמלט ממנו וגבר עליה ובעלה שהיא מותרת שאין לך אונס גדול מזה

ואם על דבר אשר לא צעקה בעיר הרי כתב הרמב"ן בפי' לתורה שלא דבר הכתוב אלא בהוה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה אבל אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל עכ"ל, הרי בהדיא בהיכא שראוה ב' עדים שנבעלה ולא צעקה אלא שהיא נלחמת להמלט דיינינן לה כאנוסה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הלכה ב' וז"ל וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף חרב ואמ"ל אם תזעקי אהרוג אותך ומדקאמר כגון ששלף חרב משמע דלאו דוקא שולף חרב אלא כל דבר שיראה לעדים שאונס הוא דיינינן ליה כאנוסה, עיין שו"ת חכם צבי סי' קמ"ו וכ"ש אונס דנ"ד שהוא אונס בפועל שהיתה נלחמת בו ונשמטת אנה ואנה לדחותו מעליה

ומהשתא בנ"ד דכל הני איתנהו בה לטיבותא, חדא דכיעור הוא דאיתעביד בה: ועוד שהכיעור עצמו שלא לרצונה הוה במה שהחזיק בה והיא נלחמת עמו ועוד שאין כאן אלא עדות ע"א ועוד שנלמד מדברי העד שלא היה שום שהות לטומאה דתכף ששמע עלה לראות

אתבריר דינא דאשה זו מותרת בלי שום ספק ופקפוק לכ"ע ואין כאן דבר מכוער בשביל האשה הלזו לדון בה דין הבא לידון בעדי כיעור דאין משיאין לו עצה להחזיקה דהכא משיאין ומשיאין ואם ירצה לגרשה בשביל דבר זה אע"פ שיתן כתובה הרי זה שוטה וחוטא

ומה שטוען הבעל להשביעה שלא נטמאת ליתובי דעתיה, אין בטענתו זו ממש שאם ח"ו נטמאה לא תעצירנה שבועה דעביד הא עבוד הא ולא מצינו משביע אשתו בזה"ז על ככה דדוקא בזמן הבית שהיה משביעה הכהן בשבועת האלה ע"י קינוי וסתירה ומי סוטה בודקין אם טמאה אם טהורה אבל בזה"ז כל שנסתרה אחר קינוי וסתירה נאסרה על בעלה ולא מהניא שבועה להתירה, ומה שפסק מר"ן בסי' קט"ו ס"ז להשביעה שלא זינתה, לא מיירי בבא לקיימה ולסמוך על שבועה זו אלא משום כפירת ממון שהוא טוען שבעצמו ראה שזינתה והו"ל כטוען פרעתיך הכתובה והמוציא שטר על חבירו והלה טוען פרעתיך בעל השטר צריך לישבע ואח"ך גובה, נמצא דעיקר השבועה על כפירת ממון הכתובה שכבר נאסרה עליו אבל כשהותרה הותרה בלא שבו' כמבו' בתשו' הרי"ף כ"י סי' ל"א יע"ש, והבא להשביעה הו"ל כמוציא ש"ר עליה שמראה עצמו כמחזיק הקול שיצא תחילה וצר יתיה בזיפא ואנן בדידן מבטלינן קלא להסיר שפה וצפצופא, והאיש אשר יעשה בזדון להוציא לעז על זאת העלובה בזרוע חשופה. ענוש יענש ומחינן ליה בקולפא. ושלטניה עם ד'ר וד'ר עם נח'ש בכפיפה. ומן שמיא מיהב יהבי ליה עונשא סגי להשמדא ולהובדא עד סופא, ושומע לנו ישכן בטח ושאנן מפחד רעה ושב ורפא. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לתרופה, הח"פ צפרו בחדש מרחשון שנת נרפא הנת"ק טהור הוא ליצי' ושריר ובריר וקיים

שאול ישועה סי"ט

סימן ל"ג

נדרשתי לחוות דעתי על מה שאירע בדבדו יע"א בגרושה שילדה ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני ולא תהיה למקוצעות בכבלי העיגון שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כ"ד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כ"ד חדש ובכן אמינא ודאי דשלא כדין מנעה המונע דודאי היא מותרת לינשא מן הדין ומוסכם הוא מקמאי ובתראי, והנה דאעיקרא דמילתא איסור נישואין עד כ"ד חדש שהוא זמן יניקת הולד הוי מלתא דרבנן ובגרושה מינקת שנויה במחלוקת ר"ש הזקן ור"ת כמ"ש התוספות והרא"ש פ' אע"פ ובפ' החולץ דר"ש מתיר בגרושה ור"ת אוסר ומאן דמתיר מתיר אפי' הניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה הולד וכמו שיובא קמן בע"ה, וטעמא דהיתרא משום דגרושה לא משעבדא להניק בנה ולא גזרו אלא באלמנה דמשעבדא להניק בנה, ואע"ג דבאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעת כתובתה תירץ הריטב"א בפ' אע"פ דשאני אלמנה שבעלה מת וליכא דמסמס ליה בביצים וחלב משא"כ בגרושה דקאי בעל וכ"כ הרשב"א בשיטתו על יבמות יע"ש וכ"כ הר"ן פ' אע"פ וגם בפ' החולץ וכן הם דברי הרא"ש שכתב בדברי ר"ש הזקן הואיל ובעלה קיים ואית לן למימר דכיון דמידי דרבנן הוא ניזיל לקולא כר"ש, ומה גם בנ"ד באשה עניה דלית לה מגרמה לפרנס עצמה ומצאה לה עזר מי שישאנה ואם תמתין כ"ד חדש כשל עוזר ונפל עזור והאדמה תשאה שממה בכבלי העיגון ונימא בכה"ג כדאי הוא רבינו שמשון לסמוך עליו בשעת הדחק ותשבר כ"ד על המבוע בכל גרושה אפי' הניקתו עד שהכירה ומה גם שהריטב"א בשיטתו ומהר"ם אלשקר כתבו שהרמב"ם מסכים לדעת ר"ש הזקן יע"ש אלא שבגרושה כה"ג שהכירה הולד לא שוה לנו נגד מר"ן הקדוש שנעל בפנינו כראוי בא"ה סי' י"ג סי"א דבעי' כד"ח בין לאלמנה בין לגרושה אמנם הפה קדוש שאסר בגרושה כזו הוא הפה שהתיר במה שחי' הרשב"א דלא אסר ר"ת בגרושה אלא כשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל כמ"ש בב"י וכתב מר"ן הקדוש על דברי הרשב"א וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א ולא מחיתי בידם כיון שיש להם אילן גדול על מה שיסמוכו ועוד דמידי דרבנן הוא עכ"ל ובסי' פ' שכתב הטור שהבעל מעכב שלא תניק ע"י בנו אפי' בנה שי"ל מאיש אחר וכתב עליו הב"י דלא משכחת אלא בשגרשה בעלה קודם שיכירנה הולד ואינה חייבת להניקו ונשאת ונתעברה וילדה ואח"ך רצתה להניק בנה הראשון עם זה וע"ש. גם הה"מ בפי"א מה' גירושין הל' כ"ח כתב דברי הרשב"א להלכה אף לסברת האוסרים בגרושה יע"ש, גם הר"ן בפ' אע"פ כתב כדברי הר"ם שהרמב"ם והרשב"א מן האוסרין והביא חילוק זה משם הרשב"א להלכה ומשמע מדברי כולם דלא פליגי אלא בהיכא כשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם שהכירה מתירין אותה לינשא ועיין פורת יוסף פ' אע"פ שהעלה דפליגי במכירה ומודים בשאינו מכירה דיכולה ליסלק עצמה ממנו לגמרי ותנשא וכן כתב ריא"ז אשר סביבות הרי"ף בפ' אף על פי שאינה צריכה להמתין אא"כ היה התינוק מכירה יע"ש ואע"ג דמר"ן בשלחנו הטהור בסוס"י י"ג שנאה להאי סברא במחלוקת יש מי שאומר ויש מי שאומר