אבני שיש ס

מומין שעם חולשתה וכשלון כחה הרי עשתה ככל הנשים וטבלה פעמים ג' לדם בתולים ומאן דעבוד הא עבוד הא נמי לעסוק בצרכי הבית ואם לבסוף נתגברה בה החולשא עד שהוטלה על ערש דוי ומתה מחסרון רופא או קפץ עליה חולי מחדש ונוספה נחלתה על רוב חולשתה וכשלון כחה מאי מק"ט איכא בזה ושדהו הוא דנסתחפה כשהוטלה על ערש דוי ומתה ולא מצינו חולנית בכלל מומין שהזכיר הרמב"ם בפ"ח מהל' ביא"מ יע"ש

ומה גם שבמקום שחשב לא עמד ולא ישב, שהרי בנו סתר את דבריו ופרץ את גדריו באומרו לפני עדים וכי לאבי השיאוה וכו' וסברתי וקבלתי כמו שיש ביד אבי הבת הנז' ראיה ע"ז וכיון דסבר וקבל תו לא מצי למימר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י דקי"ל כחכמים [כתובות דף ע"ז] דמקבלת היא בע"כ כיון שקבלה עליה מומין שכופין אותו להוציא ומר"ן הב"י בסי' קנ"ד העלה ודחה טענה זו מהלכה כל עיקר ואפי' בלא קבלה בפי' רק שידעה בהן קודם נישואין אמרי' סברה וקבלה ואפי' לס' החולקים לקיים האי טענה לא פליגי אלא בסתם אבל כשקבלה בפי' מודים שמקבלת בע"כ ועיין שי' הריטב"א בסו"פ המדיר ומינה דבנ"ד דקיבל בפי' לא מצי טעין סבור הייתי וכו' אליבא דכ"ע

ומה שטען לעכב מה שפסק ליתן ועדיין לא נתן לבל יכנס לכלל חלוקה, גם זה אינו כלום כיון שבנו חי על פני האדמה בזה לא דבר ר"ת וכ"ש דלא קי"ל כוותיה ואין לנו אלא פסק מר"ן אחר שיגע ומצא דלא כר"ת וא"כ אפי' אם פסק ליתן משל עצמו זכה בנו אפי' במה שעדיין תחת ידו ויכנס הכל לכלל חלוקה, והשתא דבעד חלוקת אמו הוא דיהיב ליה כמסורין בידו דמיין בכל היכא דאיתנהו וחולקין בכל ומה שתלה עצמו בתקנות שו"ם שכ"א יעמוד בשלו כיון שמתה הבת תוך שנה אין לנו אלא תק' המגורשים זלה"ה וכי תיקן ר"ת תקנה זו שאם מתה האשה תוך שנה תחזור נדוניתה לאביה ולא ירשנה בעלה ויתקיים באביה ותם לריק כחכם וכו' לאותן המקומות הוא דתיקן ולא נתפשטה תקנתו בכל הארצות כמ"ש בהגהמ"י וגם בתוספות דכתובות דמ"ז בד"ה כתב לה כתבו דבסוף ימיו חזר בו מאותה תקנה יע"ש וא"כ אף במקומות שעדיין תקנה זו נוהגת ביניהם אינה אלא מפני שרצו בקבלתה ולא משום חרם שהחרים ר"ת ע"ז כמבואר במרדכי ובהגהות אשירי יע"ש, ובנ"ד לא שייכא כלל אותה תקנה ולא מבעיא להפוס' דס"ל דלא תיקן ר"ת אלא להפקיע הבעל מירושת נדונית אשתו ולא תיקן להפקיע יד האשה מלגבות כתובתה ממה שנתן האב לבנו כשמת הבן אלא אפי' להפוס' דהשוו מדותיהם דבין באיש בין באשה תיקן ר"ת מ"מ לא תקן כשהבן חי ויצטרך לתת ליורשי האשה ממה שנתן לו אביו מכח תקנת החלוקה אפי' בהיכא דלא הכניסה לו הבת כלום ויצטרך לחלוק עם יורשיה במה שנתן לו אביו דליכא ותם לריק כיון שנוטל מיהא פלגא כ"ש בהיכא דהכניסה גם הכלה ופעמים מעדפת עליו ופעמים מעדיף הוא ואיש על מקומו יבא בשלום, ואותה הסכמה שהסכימו ב"ד של ג' אינה ענין לנ"ד כלל ואפי' בענין הדומה לה לא קדשה אלא לשעתה ולא לעת"ל וצויי"מ הח"פ צפרו בסיון משנת את כל הרש"ם בכתב אמת

נאם שאול ישועה ס"ט

סימן ל"ב

כאשר שמעתי בת קול יוצאת מילדי הרפה, המצפצפים והמהגים בלעגי להגי שפה רפה להוציא לעז וקול דפוסל במומו בזהרא אשתו של אהרן ן' אברהם ה"ן סיסו עד שהגיעו לומר שדהו נסתחפה, עמדתי מרעיד חוקר ודורש מה ראו על ככה על מה דתא מהחצפה עד שמצאתי שהדבר יצא מאיש שוגה ומפתי ימין ן' דוד ה"ן נצ'אם והוא עד הטריפ'ה ואחר האיום והגזום לפני היכל הקדש בהגזמה דחילא ואימתני תקיפא הגיד לפנינו גופא דעובדא היכי הוה מרישא לסיפא איך זה היום שהוא מחרת יוה"ך הלך לבקר חמותו והוא עודנו עומד בבית חמותו ושמע קול חבטה והמייה חביט חביט כקול הרמ'ס הרומ'ס על הארץ בהעליה שע"ג בית חמותו שדרה בה אשת יעקב ן' שטרית ויהי קול כשנים המתעצמים בריבם ומפילים זה לזה וזל"ז, ועלה האיש ההוא תו"מ לראות מה קול המפלה ההיא והתעצם הריב, ומצא בעלת העליה יושבת פתח העליה וזהרא הנז' עם גוי א' עומדים בתוך העליה שכבר עמדו מהתעצם בריבם באמור להם בעלת העליה שימין עלה לראות וראה שהאשה עדיין מלובשת בבגדיה ואזור אזור על הסינר כדרך כל הנשים זולת הצניף והאלסוואל'ף נפלו מעל ראשה מכח התעצמות הריב ושאל לה העד הנז' לדעת מה זה ועל מה זה ובמרירות תאנח ותשיב אמריה לו שהיא באה אצל בעלת העליה לתפור לה קרע בבגד א' והראית לו הבגד שהתחילה בעלת העליה לתפור בו הקרע והושיבתה בעלת העליה לברור לה חטים בכברה בתוך העליה והגוי היה יושב בהעליה הנז' כדרכו יום יום מחמת שנושא בבעלה של בעלת העליה הנז' ותבע אותה ולא נתרצית ואחז אותה בציצת ראשה והפיל אותה לארץ לבא עליה בחזקה והיא היתה מתעצמת ומתגברת ונשמטת אנה ואנה להציל עצמה שלא להניחו לבוא עליה והארורה בעלת העליה אשר פרשה רשת לרגלה רואה בצרתה ולא אמרה לו דבר ולא צעקה להושיעה ולולא שתכף עלה העד המושיע הנז' והושיעה אפשר שיטמאנה בעל כרחה וכראות ימין הנז' גודל רעת הארורה בעלת העליה שהיא אשר טמנה פח ופחת להעלובה הנז' והראיה שהניחתה בידו טרופה ונתונה באלפס ובכן עמד וחרף וגדף וקלל להארורה הנז' על ככה וגוי אחר היה בחצר אשר נגד העליה הנז' והבין מדעתו בראותו הגוי הנתפס מתנפל ומתחנן לימין הנז' ולחמותו ידע פשר דבר והלך והוציא הקול ברחובות ובשווקים ע"כ סתם דבריו ותכף לזה שלחתי אחר הארורה בעלת העליה לראות מה בפיה והגידה אחר כמה הגזמות ואימות לפני היכל הקדש ככל האמור שהיתה היא יושבת פתח העליה לתפור הבגד במקום האור והעלובה בתוך העליה מבררת החטים והגוי יושב כדרכו ונתן עיניו בה ובדברו אליה לתובעה השיבתו בזה"ל וואחד למסמאר עלא קלבו וחרה אפו והפילה לארץ והיא מתגברת ומתעצמת להשמט ולמלט נפשה מלהניחו לבא עליה ונשבעה בהיכל הקדש מאיליה שלא בא הגוי על העלובה הנז' כלל ועל שתיקתה השיבה כי יראה ממנו מחמת שבעלה משועבד לו. ואחרי שמוע דברי העד והאשה הנז' הלכנו אצל זהרא העלובה הנז' וספרה לנו ככל אשר ספרה להעד הנז' באופן שראינו דברי שלשתם מכוונים ויחידי הקהל נתנו עיניהם לקנוס שתיהן יחד ונומיתי להם שזו העלובה אין עליה אשמה שאין כאן דבר האוסרה ואין מלקין ואין קונסין שלא להוציא לעז על בניה ועל הארורה שפרשה לה מכמורת בביתה דאי אפשר לגוי לעשות כדבר הרע הזה בלתי ידיעתה והסכמתה של הארורה הרשיתי אותם לקונסה כדין עוקבת דליכא לעז על בניה ומה שנתנה העלובה קנס גדול מסך קק"ם לא לעניים ולא לצורך הקהל גבו ממנה אלא פשרו עם השר הגדול שבפאס יע"א בהסך הנז' מחמת המלשינות שהלשינו לשר עליה ועל יחידי הקהל שגבו ממנה סך גדול ונתעצמו עם השר לפוטרה ולא עלתה בידם מחמת שהלשינו גם עליהם עד שנתנו הסך הנז' ואם היא ובעלה חושדין באיזה יחיד שהלשין עליהם יתבעו אותו לדין ויעשו מה שהד"ן

ובענין שריותא דהאי אתתא פשוט הוא שאין אשה נאסרת על בעלה בעדות דבר מכוער אלא בעדות דטומאה ובתרי סהדי שיעידו שנבעלה ברצון. אכן בעד א' בטומאה