אבני שיש נט

כפי התקנה כדין ב"ח דעלמא. וקרוב לזה כתב הב"ש ליישב מאי דקשה על ר"ת מההיא דפסק לזון את בת אשתו ומתה אשתו דקי"ל דעדיין בחיובו עומד לזון את הבת ואף דאיכא אומדנא טובא שלא פסק אלא להנאת אשתו לעשות לה נח"ר מ"מ כיון שהבת עדיין קיימת חייב לזונה כפי מה שפסק וכ"ש בנ"ד דליכא אומדנא כ"כ שהרי בנו הזוכה עדיין קיים ודאי דלאו כל כמיניה דאב לאפקועי הפסק והמתנה וממילא חל עליו שעבוד הכתובה ויחלוק עם יורשי הבת כפי התקנה כאמור וגדולה מזו מצאנו ראינו להח"מ ולהב"ש שתמהו ע"ד מור"ם ז"ל שכתב על ס' ר"ת ז"ל ואין חילוק בכ"ז בין פוסק לבתו או לבנו ומת הבן, וז"ל הרב ח"מ אבל האב הפוסק לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו אביו מקנה לו והחתן מקנה לה הכתו' בחיבת לילה הא' ע"כ נראה דמדין הגמ' ודאי זוכה האשה במה שכתב לו אביו כדין כל ב"ח רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה א' תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ותימה על הרב שכתב ואין חילוק וכו' על דברי ר"ת דמיירי מדינא ולא מן התקנה ע"כ, והב"ש כתב בפשיטות שהעיקר הוא שההגה זו שייכא לסוף הסי' ור"ל לפי תקנת ר"ת וקהלת שו"ם שתקנו להחזיר תוך שנה א' וכדברי הח"מ אבל מעיקר הדין בפוסק לבנו ומת הבן האשה גובה כתובתה ואף שיש שם אומדנא שלא נתכוון אלא להנאת בנו וכ"ש בנ"ד שהבן הזוכה עדיין קיים וליכא אומדנא כ"כ ואלו מגרשה היתה גובה ממנו כתובתה כדין כל ב"ח דעלמא ועכשיו שמתה יחלוק עם יורשיה כפי התק' ואפי' לס' ר"ת לדינא דגמ' ואין מדמין באומדנות

כ"ז כתבנו לרווחא דמילתא להשיב על דברי יעקב הנז' שאף לפי דבריו בדין הוא שיחלוק בנו עם אבי הבת אף בנכסים שעדיין ביד אביו שכבר זכה בהם משעת כניסת החופה ואביו אינו יכול לחזור בו, אבל קושטא קאי דלפי מ"ש בשאלה שלא פסק ליתן לבנו שום דבר משלו אלא בעד חלקו המגיעו בכתובת אמו ונראה בעליל לפנינו טופס שטר סילוק הבן ושם נאמר שבעד סך אלפים ות"ק אוקיות מהם פאניו'ס וסבלונות ומעות בעין וקצתם משכו' קרקע שנתחייב האב לתת לבנו וכו' גמר וסלק עצמו מחלקו העולה לו בירושת אמו והקנה לאביו חלקו העולה לו קו"ט וכ"מ דמתק' נכסי הקנאה גמורה באוה"מ אין אנו לכ"ז והדבר פשוט שיחלוק עם אביה כפי התק'

ומ"ש שאחר שהיתה חולנית הרי מקחו מקח טעות גם בזה אין בדבריו כלום כיון שבא עליה פעמים ג' כדרך כל הארץ קנאה ליורשיו וממילא נתחייב בכתו' עיקר ותוס' ואף אם לא בא עליה מכיון שנכנסה עמו לחופה והיתה ראויה לביאה קנאה לכל דבר וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' ס"א וז"ל אשה חולנית חולת מות וכו' אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה לביאה ע"כ, משמע הא אם היתה ראויה לביאה אף אם לא בא עליה קנאה, וכמו שנראה מדבריו סוס"י נ"ו יע"ש ובדברי הב"ש וכן מצינו ראינו בתשו' שאלה להרבנים מוהריב"ע ז"ל ומוהר"ש הצרפתי ז"ל ומוהר"א אבן דנאן ז"ל ומוהר"ר יעב"ץ ז"ל שנשאלו ביתומה א' נכנסה לחופה כדרך הבתולות ואחר הקידושין עלו למטה ב' בחדר מיוחד לחתן וכלה ואכלו ושתו שם ולפי שהחתן חש בראשו ואמרו הרופאים שהתשמיש קשה לו לכן בהיותם במטה בחדר הנז' לא הניחום להתייחד ובעוה"ר הכביד עליו החולי ונלב"ע ונפל הפרש בין היורשים ע"ע החלוק' והשיבו הרבנים הנז' וז"ל ולפי' אם האיש הזה היה אפשר לבוא עליה כדרך כל הארץ אלא שהרופאים יעצוהו עצה טובה למונעו מספק שמא יכבד עליו החולי וכמו שנר' מתוך השאלה שכתב ולפי שהחתן חש בראשו דמשמע מיחוש בעלמא א"כ שפיר קרינן ביה חופה הראויה לביאה ויחלקו בנכסים כמנהג המגורשים ע"כ והביאו ראיה מאותה הגהה דסי' ס"א וכ"ש בנ"ד שבא אליה פעמים ג' ודאי שקנאא וממילה זכתה בכתו' ויורשיה ירשו כתובתה כפי התקנה ובפרט לפי מ"ש בשאלה שאבי החתן אמר עליה שהיא חולנית והבן שלח לאמר לבית אביה שהוא רוצה בה אף אם תהיה חולנית וגם אבי הבן שלח להתנצל והחזירה לביתו וראינו שטר ק"ע שהעידו שני ת"ח בתע"ג שבפניהם הודה הו"ג החתן הנז' איך שבזמן שהיתה הכלה בבית אביה אחר הנישואין ואמר עליה אביו שהיא חולנית ואינה ראויה לנישואין ונודע הדבר לאביה ואמה ובקשו להפריד חבילתם בגט ולמחול לו בכתובה וכשהגיעו הדברים לחתן שלח לאמר לבית אביה שלא יהיו חוששין לדברי אביו וכי לאביו נשאת והלא לו נשאת והוא סבר וקבל עליה כמות שהיא ואף שהיא חולנית הרי שאף שהכיר בה שהיא חולנית אפ"ה סבר וקבל שכן כתוב בק"ע כלי'ה הייא חולנית ולא אמר כלי'ה אידא תכון חולנית, וכפ"ז בודאי הגמור שקנאה וגמר להקנות לה הכתובה וממילא יורשי כתובתה יזכו במחצית הנכסים ואף במה שפסק לו אביו ליתן ועדיין לא נתן

אמנם בנכסי אחיו המת ונשארה אשתו זקוקה לו ליבום אין לאבי הבת ליטול בהם חלק אפי' אחר היבום ואף שמת אחיו בחיי הבת הנז' כיון שלא ייבם בחיי הבת הנז' ולא דמי לההיא שהביא מר"ן בב"י סי' צ"א בשם הרשב"א והעלה אותה מור"ם ז"ל על השלחן וז"ל אלמנה ששדכה את בתה לאיש ונתחייבה בנדוניא ואח"כ נשאת בעצמה לאיש, המשודך לבתה מוציא כ"מ שנתחייבה מבעלה מנכסים שהכני' לו אעפ"י שבשעה ששדכה את בתה עדיין לא נשבעה על כתובתה מ"מ מאחר שנשבעה לבסוף איגלאי מלתא למפרע דמה שעשתה כדין היה ע"כ. דשאני התם כמו שסיים הרשב"א עצמו הטעם כיון שהנכסים היו בחזקתה והיתה ראויה ליפרע בכתובתה מן הדין אלא שחז"ל רמו עלה שבועה שמא אתפסה צררי וכיון שנשבעה איגלאי מלתא למפרע דלא אתפסה צררי משא"כ בנ"ד, ועוד דירושת קרובי האשה אינה כי אם מצד התקנה משום עגמת נפש דמדינא דגמ' הבעל יורש את אשתו ודבר שאינו מפו' בתק' העמיד' על ד"ת וכמ"ש מר"ן סי' קי"ח

המורם מן התורה דבמה שפסק ליתן ולא נתן לא מבעיא במ"ש שהקנה לו בכתיבה ומסירה וזכה בגוף הקרקע ודאי שאבי הבת יטול בהם החצי כפי התקנה אלא אפי' בשאר הנכסים והחוב שנתחייב לתת לבנו ועדיין לא נתן יטול בהם אבי הבת החצי מן הטעמים שכתבנו, אבל בנכסי אחיו המת לא יטול בהם אבי הבת כלום ואפי' אחר היבום, זהו הנלע"ד וצויי"מ ולראיה ח"פ טיטואן יע"א בח' כסלו שנת כי באה נחלתנ"ו לפ"ק וחתומים החה"ש הדו"מ כמוהר"ר אפרים מונסונייגו ס"ט וכמהר"ר יהודה קורייאט נר"ו וכמה"ר יהודה הלוי נר"ו וכמהר"ר שלמה אבודרהם נר"ו

וס"ל נמ"ך הן הן הדברים הנאמרים באמת דאין ממש בטענותיו של אבי החתן הנז' ולא יעלו על לב וכמו שהאריכו למעניתם עליונים למעלה ברוח מבינתם דטענת מקח טעות מחמת מומין ליתא דאף אם היה המום הנז' מום גמור וממומין שבסתר ולא היתה הכלה מתלמדת אצל קרובתו כנז' בשאלה הנז' ולא בא עליה מעולם מ"מ אמרי' כאן נמצא כאן היה וכמ"ש מר"ן בא"ה סי' קי"ז ס"ח דעל הבעל להביא ראיה. והשתא דהיתה מתלמדת אצל קרובתו אפי' אם יביא ראיה שהיה בה מום זה בבית אביה כיון שהיתה מתלמדת אצל קרובתו הו"ל בדוקה ביד קרובותיו ומסתמא ידע ונתפייס וכמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ סי' ט"ל יע"ש וכההיא דמרחץ בעיר דסי' קי"ז ס"ה ואפי' אם לא היתה מתלמדת אצל קרובתו כיון שבא עליה פעמים ג' תו לא מצי טעין טענת מומין דחזקתו שבדק וראה ונתפייס אף במומין שבסתר וכמ"ש שם סעיף יו"ד ובנ"ד שהוציא עליה קול שהיא חולנית אף אם נחשוב לאשה חולנית בכלל מומין מ"מ הו"ל מומין שבגלוי דמסתמא כל חולנית נהפכו פניה לירקון וכל רואיה יכירו בה שהיא חולנית ובודאי ראה וסבר וקבל וכ"ש דאין חולנית בכלל