אבני שיש מו

הלוה והגבה אותו לב"ח אחר אמרי' בודאי מה שגבה גבה דכבר זכה בהם וקנאם במשיכה בעד חובו, ובענין מאי דאיעתייע כת"ר מהאשה שלותה דאיתא בס"ה צ"א ד' דכי איתנהו בעין דמוציאין מיד הבעל ומשם למדת לשאר חוב דאיתיה בעין דשקיל ליה מריה בלחודיה דאע"ג דליתיה ביד הלוה עצמו כההיא דאשה שלותה שיצא לרשות בעל דלוקח הוי ואפי"ה מוציאין מידו

דע דמקור דין זה נובע ממאי דאיבעיא לן בפ' יש נוחלין דף קל"ט לותה ואכלה ועמדה וניסת אם בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מהלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשים ומסיק אמר רב אסי בעל שויוה רבנן כיורש ושויוה רבנן כלוקח, שויוה כיורש משום פסידא דאלמנה דאי אמרי' לוקח הוי במי שמת והניח אלמנה ובת וניסת הבת מפסדת האלמנה מזונותיה דקי"ל מזונות אשה לא טרפא ממשעבדי וגבי יובל נמי שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה דאי לוקח הוי מחזיר ביובל, וגבי אשה שמכרה בנ"מ שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה ואי הוי יורש לא מצי מפיק מהלקוחות שהרי המורשת אותו היא עצמה מכרה, ומקשה והא איכא בהו פסידא דלקוחות נמי ומשני אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא אבעי להו למיזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ובהא איפליגו רבוותא דלר"ח ורשב"ם איפשיטא בעיין מדרב אסי דכי היכי דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ה"נ בלותה ואכלה וניסת שויוה כיורש משום פסידא דמלוה ועדיף מלוה שלא לנעול דלת בפני לווין ולסברת הרי"ף והרא"ש לא איפשיטא בעיין דאע"ג דחשו לפסידא דאלמנה לא חששו לפסידא דמלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה לאוזופי לאתתא דקיימא לאנסובי וכ"פ הרמב"ם סוף פכ"ו מהל' מלוה ולוה וחידש לן הרמב"ם וז"ל ואם היו אותם מעות הלואה עצמם קיימין יחזירו אותם למלוה עכ"ל

וכתב ה"ה שכך הם דברי רבינו שרירא ורב האי גאון ואפשר שיצא להם בכאן ממ"ש בגמ' לותה ואכלה ועמדה וניסת מהו דמשמע לא מבעיא להו אלא דוקא באכלה הא איתנהו בעין מחזירין למלוה ולעיל הלכה ט' שהביא ר"ה דברי רבינו שרירא ורבינו האי תמה עליהם דנקטי לותה בהדי קבלה פקדון או גזלה וכו' וז"ל וצל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שמלוה להוצאה ניתנה תכף שלותה זכו בה וז"ל הנ"י בפי' הבעיא הא דנקט ואכלה לאו דוקא דה"ה כשהמעות בעין דדין נכסי מלוג יש להן דמלוה להוצאה ניתנה הריטב"א ז"ל עכ"ל, ודברי רבינו שרירא ורבי' האי הביאם בסה"ת בשער ל"ו ח"א סי' ד' וז"ל תשובתם הרמתה ולענין אשת איש ששאלתם בודאי לענין קנסות וחבלות שאינו ממון שלקחה אותו הדין נותן שהם פטורות ומשלמין לאחר זמן אבל ממון הלואה ופקדון וגזל וגניבה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין הבעל מעכב שאם לא תאמר כן נמצאת א"א שגוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה שאין מחייבין אותה להחזירם ואם כבר אבד כגון שאכלתו הרי הוא כדין חבלות ויש לבעל לעכב מלתת משלו תחתיו עכ"ל, יראה מדבריהם דעיקר חילייהו בהאי דינא הוא מטעם שאם אתה אומר כן נמצאת אשת איש שגוזלת כיסן של בנ"א וכו' ושייך האי טעמא גם בהלואה שאם אתה אומר כן נמצאת א"א גוזלת כיסן של בנ"א בתורת הלואה תחילה ולבסוף כשנכנסת לרשות הבעל הוו כגזולים בידה והן הנה דברי הלבוש א"ה צ"א ד' שכתב וז"ל מיהו אם המעות שהלוו לה עדיין הם בעיין חייב הבעל לשלם דהוו כגזולים בידה עכ"ל, ונמצא דחדא גזירה היא דגזרו הגאונים הלואה אטו גזילה ודו"ק

ומהשתא נבוא למאי דיליף כת"ר לשאר חובות דכל דאיתיה לממונא בעין אף שאינו ביד הלוה עצמו אלא הגבהו לאחר דמוציאין מידו כמו שמוציאין מיד הבעל אע"ג דלוקח הוי דליתא שהרי האי מלתא דבעל לוקח הוי לאו מלתא פסיקתא היא, ול"מ לדעת רבינו חננאל ורשב"ם דסברי דאי פשיטא בעיין דכיורש שויוה רבנן משום פסידא דמלוה, שהלוה לאשה וגובה מהבעל אפי' בהיכא דליתיה לממוניה בעין הוא גובה מנכסים שהכניסה לו, דאין שום צחצוח ראיה לנ"ד אלא אפי' לדעת הרי"ף וסיעתו דלא איפשיטא בעיין וק"ל קולא לנתבע משו"ה לא מצי בע"ח לאפוקי מבעל דאית לן למימר לוקח הוי ואי תפיס הבע"ח אמרינן איפכא דאין הבעל יכול להוציא ממנו דאמרינן איפכא דיורש הוי וכמ"ש מהר"ם אלשיך בתשו' ז' ע"ש דכיון דספיקא אי רשות בעל כרשות יורש ועדיין הדבר ברשות האשה, או כלוקח ונכנס הדבר לרשותו היאך אנו למדין לנ"ד שאף אם עבר הלוה והגבה הדבר שהוא בעין לבע"ח אחר דמוציאין מידו דהוי ודאי נכנס לידו וזכה בו משא"כ רשות הבעל דספיקא הויא ואיכא למי' דלא נכנס הדבר לרשותו, וכ"ש שאין ללמוד שאר חובות מדין אשה שלותה והכניסה לרשות הבעל דהתם הוא דאיכא טעמא שאם אתה אומר כן נמצאת אשת איש גוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה ואין מחייבין אותה להחזירו משא"כ בשאר חובות דלית להאי טעמא, ומה גם בנ"ד שעדיין פרעון הרד"ך רחוק רחוק איך נוציא מזה שעבר זמנו מספק שמא בהגיע זמנו של הרד"ך לא ימצא ממה לפרוע, ובאשה שלותה עצמה מדוקדק לשון הגאונים נמצאת א"א גוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה דוקא דמצוי בידה אבל כל שיצא מרשותה בכל אופן שיהיה אין נפרעים משאר נכסים שהכניסה לבעלה, נמצא שכל ראיותיו של אחי כהרשב"ץ לא נגע ולא פגע בנ"ד כלל אלא שאחי כהרש"ם שכתב ועיין מ"ש באה"ג בחו"מ סימן צ"ו ס"ו ואז חתם בודאי, נגע בנדון שהרב ב"ח השוה דין זה לוה שאין לו לשלם לכל ב"ח אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין או מאי דאתי מחמתה דאין לאחרים חלק בה כדין אשה שלותה ונשאת ומה שלותה בעין, אלא שאפי' לסברת הב"ח שאני נ"ד שכבר הגבה אותם לב"ח אחר ומה שגבה גבה, ולא אמרה הב"ח אלא דאיתה ביד הלוה בעין ולא כשיצא מרשותו וכמו שמבואר לעיל באשה שלותה עצמה דמינה יליף ומה גם שהרב ט"ז בסוף סי' צ"ו דחה דברי הב"ח בשתי ידים והלכה כבתרא וכן ראיתי תשובת שאלה שנשאלו חכמי צפרו מהרב הגדול כמוהר"ר יהודה אבן עטר זלה"ה וז"ל ואם היה נדון זה בישראל כמ"ש הב"ח והיה תובע את שלו שהוא בעין או מאי דאתי מחמתיה, הנה הרב ט"ז דחאו בב' ידים דלא דמי למ"ש הב"י בשם בעה"ת בסוף סי' צ"ו והוא כתוב אצלי בכתיבת ידי הקדש ובחותמו הקדוש ולראיה חתמתי בש' מחצת"י ואני ארפא תשוב"ה לפ"ק וקיים

שי"ש

לדברי החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול ישועה הנ"ל שומעין שאמר כהלכה ודינו דין אמת לאמיתו דהואיל ומכר העורות דוד הכהן ליהודה הנז' והרחיב לו זמן לפרעון דמי העורות וקודם שהגיע זמן הפרעון פרע בהם חובותיו א"כ קנין כספו של יהודה הנז' הם נחשבים ולא של דוד הכהן ואין לדוד על יהוד' הנז' כ"א דמיהם כמו שפסק דמיהם עליו לכשיגיע הזמן שתבע עמו, ומה שטען עליי הרד"ך אף שפסק עמו דמי העורות התנה עליו ע"מ שיתרצה הגוי כי הם של הגוי ויהודה הנז' הכחיש טענתו זו, וחייב החכם ליהודה שבועה שהיה מכר לחלוטין בלי שום תנאי הנ"ל, יפה דן ויפה חייב. גם מה שהפך יהודה שבועה על רד"ך דינא הכי הוא, ונדון זה לא דמי למ"ש מר"ן בי"ד קע"ז ל"ב אפי' כאוכלא לדנא דהתם איירי במתעסק שמכר או נתן חבירו לחבירו וה"ה אם פרע בהם הקפותיו דודאי דמוציאין ממי שפרע בחובותיו משום דאין הנכסים של המתעסק אלא של בעל הסחורה, משא"כ הכא שהעורות שמכר רד"ך ליהודה הם של יהודה קנויים בידו, וא"כ יעשה יהודה באותם העורות מה שלבו חפץ ויכול הוא