אבני שיש מה

ע"פ הדימוי הוא מעיד אבל בקול דהריגה אין מעיד ע"י כך מת פ' אם לא שרצה וידע בודאי שמת

ולפ"ז הוי נ"ד ככ"ע מחמת שיש עדים שמעידים מה ששמעו מאחרים ובעיקר הדין יש בכל אחת מהעדויות הנז' די והותיר להתיר האשה הלזו מכבלי עגונה, ואפי' עדותו של הרי"ץ פוזיאילו ואין לספוק במאי דמספקינן בה דילמא חשיב כנוטל שכר להעיד דעדותו בטלה שהרי כתב הרשב"א הביאו מר"ן בטור חו"מ ס"ס כ"ח וז"ל נ"ל שלא אמרו אלא בעדים שנעשו כבר שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר אבל מי שאינו מחוייב ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה ע"כ, והביאו מור"ם בהגה בש"ע סי' ל"ד סי"ח יע"ש, ועיין מהר"ם מלובלין סי' נ"ו

ומעתה קם דינא בשריותא דהאי אתתא ע"פ כ"א מהעדויות הנז' וכ"ש בהצמדם יחד כי יוסיפו תת כחם להתירה מכבלי העיגון אליבא דכ"ע וזאת תורת העולה ממה שכתבתי אם יסכימו בעלי הוראה, החותם פה צפרו בשבט ש' ונות בית תחל"ק שלל לפ"ק וקיים

ישועה ס"ט

סימן כ"ז

לעטירת צבי וצפירת תפארה לשאר עמו, ניכר ברשומו וטוב טעמו, בשמו ובמעשיו ובמקומו, שמואל בקוראי שמו. החה"ש הדו"מ כהה"ר שמואל ן' צור יהיה אלהיו עמו ואלף עולות יעלה שלומו אכי"ר

ראיתי אחרי רואי מכתב כוננו ידיו מעשה אצבעותיו, וטעמתי מנופת הנוטף מנועם שיח אמרותיו, עמד וימודד אר'ש בכל חלקי הסותר ראה ויתיר מיתריו ויתדותיו, ואני בתומי אתהלכה ברחבה, במלחמת חובה, רצוף אהבה משתעשע בטלי אורות גזירות דברותיו, הכי אחי אתה לפנים האר'ש יסדת חוקה חקקת, וגזרה גזרת, שהמוכר סחורה לחבירו אין כוונתו אלא להתעסק בהם ולהעמיד לו דמי סחורותיו ולא למשתי בהו שיכרא או לפרוע בהם הקפותיו עכ"ל ועל יסוד זה קשרת חבל בחבל נימא בנימא מדין המתעסק ומדין אשה שלותה ונשאת לסתור מה ששפטתי בין איש ובין רעהו בענין העורות שהגבה יהודה אביטבול למשה אסולין בחובו ואמר שקנאם מהרד"ך בהמתנה עד ערב חג הסוכות שדנתי דמה שגבה גבה כשיברר שכך היו הדברים, ועל זה דן ידי"ן שחוזרים העורות להרד"ך דלא קנה אותם משה הנז' כיון שנתנו לפרעון חוב. ואני שמעתי ולא אבין ותמהתי איך תצא כזאת מתחת קן קולמוסו להעלות על לב שהמוכר סחורה לחבירו לזמן שאינו רשאי תוך הזמן להוציאם לצרכו למשתי שיכרא ולפרוע הקפותיו ולא עוד אלא אפי' עבר ופרע לא זכה בעל חובו ומחזיר והרי חוב הוא דאית ליה לבעל הסחורה גביה ומלוה גמורה היא ולהוצאה ניתנה ומעשים בכל יום שמי שמצטרך למעות לוקח סחורה באשראי ביותר מדמיה ומוכרה במזומן בפחות מדמיה לפרוע חובותיו שכבר הגיע זמן פרעונם וסייעתא דשמיא אם יטלם בע"ח בחובו יהיה הפחת מועט ועל זה אין מוכר פוצה פה ומצפצף לומר בתוך הזמן אדעתא דהכי זבנתינהו ניהלך אלא יושב ומצפה עד מישלם זמניה ומן השמים ירוחמו טרם יצאו ימי השלום רפואה תפרח כחבצלת ועשה קציר כמו נטע לפרוע לבעל חובו או להוסיף לקחת מאחרים בהקפה ולפרוע לזה וזהו מחיית רוב בני העיר ודבר פשוט הוא לכל מביני מדע ומרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב ולא הוצרכתי לכתוב גם סיפור דברים שביד משה הנז' אלא משום זמן שנתתי להרד"ך לבקש על העדים שיעידו בדבר ויש לחוש לשכחה במלאת הזמן לכן כתבתי הענין בלי שום ראיה ביד משה הנז' כי אמינא ודאי כל פותח ספר ידין משפט זה לאשורו

והשתא דחזינא למעלתיה דמר מעות עלינו את המקראות ועושה מן המישור עקוב ומן הפשוט כפוף איצטרי' לברר וללבן הדברים בראיות ברורות ומשנה שלימה שנינו בפ' בתרא דשביעית הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט ופסקה מר"ן בסי' ס"ז סי"ד וכבר אנהירנהו לעיינין מר"ן בב"י סי' הנז' סי"ט ובכ"מ פ"ט מהל' שמיטה הלכה ה' אחר שבירר וריקד וטיהר וזקק העולה מואתה משנה דהקפת החנות שאני שדרך להקיף מעט מעט שנה או שנתים ובסוף נוטל חובו וכו' אבל המוכר חפץ לחבירו מיד שמכר לו הו"ל כאלו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו משנה שאחריה השוחט את הפרה וחלקה וכו' דמיד שלקח חלקו בה נעשה חוב עליו ושביעית משמטתו יע"ש ולשון הב"י הביאו הסמ"ע בסי' הנז' וכך דברי הרמב"ם בפי' המשניות ובפי' הרב למדקדק בהם הרי לך בהדיא דמוכר דבר לחבירו מיד שמכרו נעשו דמיו הלואה גמורה גבי קונה, ובנ"ד מכר לו העורות בבת א' בסך מסויים וקבע לו זמן לפרעון והו"ל תרתי לטיבותא דקביעות זמן וסיום הסך הו"ל זקפן במלוה אף אם היה כדרך הקפת החנות כמ"ש מור"ם ז"ל ומכירה בבת אחת עושה דמיה מלוה אף בלא זמן וכ"ש דאיתנהו בתרתי בודאי דמלוה גמורה היא ולא מצי לאשתעויי בהדיה עד משלם זמניה וכל עוד שלא הגיע זמן הפרעון נעשה בדבר הנמכר לו חפצו ורצונו למשתי שכרא ואפי' להשליכם לאיבוד ותדע לך שכן הוא שהרי אפי' בעיסקא עצמה אמרי נהרדעי (מציעא דק"ד) דפלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שיכרא שפיר דמי ולא פליג עלייהו רבא ואמר דלא מצו אלא משום דלהכי קרו לה עיס' דמצי א"ל כי יהיבנא לך לאעסוקי ביה ולא למשתי ביה שיכרא [ופירש"י דקרו לה עיס' שתהא קיימת ומתעסקי בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה] ומהאי טעמא גופיה הוא דפליג רבא ארב אידי בר אבין דאמר דבפלגא מלוה דאם מת נעשו מטלטלין אצל בניו כיון דמלוה היא ולהוצאה ניתנה ופלוג עליה רבא דלהכי קרו לה עיס' דאם מת שלא יעשה מטלטלין אצל בניו יע"ש ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכתא כרבא דאי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עיס' שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפי' מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה וב"ח ולית ליה נכסי לית להו מהני מטלטלי דעיס' ולא מידי אלא שקיל להו מרייהו לחודיה דדיליה נינהו דלא קני להו מיתנא אלא לאעסוקי בהו בלחוד וכיון שמת הדרא עיס' למרה עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם פ"י מהל' שלוחין הלכה ה' ומוסיף דלא מצי למיהב להו במתנה ע"ש הרי בהדיא דבפלגא מלוה דעיסקא משום דקרו לה עיס' הוא דלא מצי למשתי ביה שיכרא ולא למיהב ליה במתנה ולא לב"ח אחר למשקל מיניה כלום אלא מרייהו בלחודיה הוא דשקיל כיון דלא קני המקבל אלא לאעסוקי בהו בלחוד הא שאר כל החובות דלא מיקרו עיס' בין דרך הלואה בין דמי דבר שמכר לו מצי למשתי בהו שיכרא ולמיהב להו במתנה ומצי ב"ח אחר למשקל מינייהו ואין למרייהו אלא כא' מבעלי חובות אע"ג דאיתנהו בעין, ובזה נתיישבו לי פסקי רבינו ירוחם בסוף נתיב כ"ו בחלק מישרים שכ' תחילת דין העיס' וז"ל ואם יש לי ראיה שאלו המטלטלין הם מן העסק נוטל בלא שבועה וכו' ולקמיה כתב וז"ל ב"ח שנמצאו ביד הלוה אחר מיתתן אותם מטלטלין שנתן ללוה אינו גובה בלא שבועה כ"כ הראב"ד וה"ר יונה וה"ר יוסף מפלט עכ"ל הביאו מר"ן ב"י סי' ק"ח אות כ"ג דבמלוה דעיסקא משום דקרו לה עיס' גובה בלא שבועה ובשאר חובות אינו גובה אלא בשבועה אע"ג דאיתנהו בעין ודו"ק, ואין אנו צריכין לדחוקי נפשין למוקי להא דנוטל בלא שבועה לחלק הפקדון כמ"ש הכנה"ג הגה"ט ק"ח אות כ"ו יע"ש שהרי בחלק המלוה איירי רבא וכולה סוגיא בהכי איירי ודו"ק, הרי מוכח דאין מהעיסקא ראיה לשאר חובות דבשאר חובות אע"ג דאיתנהו בעין ביד הלוה לית למרייהו בהו אלא כא' מבעלי חובות וכ"ש בנ"ד שאינן ביד