אבני שיש לט

מזכיה זו ימין ושמאל בין טענת שאינו מבן כ' שנה בין טענה אחרת שכך קע"ע בכח הש"ח וסיים עוד ונ"ה וכו' גם בש"ח בפ"ע, הרי דבש"ח מכר ובש"ח לקיים זכיה זו ביד אביו ובש"ח בטל טענת שאינו מבן כ', ואם נבוא עליו מחמת שג"ד על השבועה הרי כתב מהריק"ו שורש קס"ו לא מצינו שתועיל המודעא לבטל השבועה בלא טענת אונס והביא ראיה מתשו' הרשב"א ועוד הביא ראיה שאין לך מו' גדולה מההיא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו שעומד בר"ה ואומר כל נדר שאני עתיד לידור יהיה בטל וכתבו התו' שם (נדרים פ"ד דכ"ג) דביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי עצמו אבל לנדרים שמדירו חבירו אינם בטלים: ואם איתא הרי יש כאן מודעא ואפי"ה אינה מבטלת מדירו חבירו אלמא דאין כח במודעא לבטל השבועה אם אינה טענת אונס עכ"ל. ושם מבואר דלא מיקרי אונס בשבועה אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל מניעת הטובה לא חשיב אונס ופסקה מור"ם בהגה ביו"ד סי' רל"ב סי"ב יע"ש ועי' ש"ך סקכ"ד שכ' זה פשוט ומהריק"ו אשמעינן דאפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרי' הואיל וג"ד שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה יע"ש, וע"ש בלבוש, ועוד אפי' בנדרי עצמו הרי סיים בה ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דאי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה ובנ"ד פשיטא דזכור הוא בשעת השבועה וא"כ בטליה לתנאיה וקיים לנדריה ועיין יו"ד סי' רי"א ס"ב. ואם נבוא עליו מכח ההתרה שהתירו לו שבועתו אע"ג דפ' מר"ן ביו"ד סי' רכ"ח ס"ב דמאן דעביד כר"ת והתיר בדיעבד בלא דעת חבירו הויא התרה מטעם שהביא דבריו הרא"ש אע"ג דדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה עכ"ז כבר אנהרינהו לעיינין הרב הגדול מוהרדב"ז בח"א סי' שכ"ז שכתב דלא פליג ר"ת אלא בנשבע ע"ד חבירו דתהני ליה התרה בדיעבד אבל בנשבע לתועלת חבירו כנ"ד מודה ר"ת דלא תהני ליה התרה אפי' בדיעבד וז"ל הרדב"ז לא עלה בדעת אדם לומר שיוכל להתיר שבועה שלא ישא וכו' שלא מדעתה וטעמא דמילתא כיון שהשבועה היא לתועלתה אין מתירין אותה אלא לדעתה ורצונה ועדיף הנשבע לתועלת חבירו מהנשבע לדעת חבירו דאלו הנשבע לדעת חבירו איכא פלוגתא דאיכא מאן דס"ל אם התירוהו מותר אבל הנשבע לתועלת חבירו אם התירוהו אינו מותר לכ"ע דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שמי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פ' ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד את שלו וכזה לא שמענו והביא תנא דמסייע ליה תשו' הרשב"א שכתב אם נדר או שבועה היא לתועלת מי שנשבע אין מתירין לו אלא מרצונו ואפי' התירו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וגם ר"ת מודה בכך יע"ש [הביאה מר"ן ב"י בי"ד סי' רכ"ח] והביא תשו' הריב"ש סי' קפ"ו דלא חילק חילוק זה וחלק עליו. ואנן לדברי הרדב"ז שומעין דבתראה הוא, ומה גם שהרב דרכי נועם בחלק י"ד סי' ה' כמה דעות דמחלקין בין הנשבע לתועלת וכו' ודעת הרדב"ז בתוכם והעלה הלכה למעשה דכל שהוא לתועלת חבירו אינו מותר אפילו בדיעבד וחתמו עמו המאורות הגדולים מוהר"ר דוד די מדינה והרב מוהר"ר יעקב בי רב והרב מוהר"ר שמואל ויטאל: גם מוהרשד"ם בחלק אה"ע סי' כ"ו הפליא להחמיר בדבר זה שהוא איסור תורה וכ"ש בענין שבועה אשר נזדעזע כל העולם וכו' ומה גם שהראב"ד מן המחמירים שכ' עליו הרשב"א שאפי' היה דעתו באיזה איסור תורה להחמיר והראב"ד היה מיקל היה סומך עליו עאכו"כ כשדעת הראב"ד להחמיר שכל ירא ה' וחרד על דברו לא הי"ל לזוז מדבריו. וכתב עוד דכל דאיכא חומרא אחרינא שנשבע לטובת חבירו יש לנו לומר שאעפ"י שיש מי שמיקל כדעת ר"ת היינו דוקא בנשבע לדעת חבירו ולתועלתו ולא קיבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע יע"ש, ובנ"ד איתנהו במותב ג' לדעת חבירו ולתועלת חבירו וקבל הנשבע טובת הנאה מהמשביעו. ואע"ג דמר"ן פתח בסימן רכ"ח ס"ח בנודר ע"ד חבירו וסיים ולתועלת חבירו משמע דאינו מחלק בכך כבר נתעורר הרב ש"ך בזה בסקמ"ח וז"ל הלשון אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי בשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא איירי בהכי יע"ש, ואית לן למימר כיון שדבר זה למדו מדין הריב"ש העתיק המעתיק בלשונו ולעולם דיש חילוק כמו שחילק הרדב"ז ואפי' נימא שמר"ן קבל ד' הריב"ש היינו מחמת שלא ראה דברי הרדב"ז שדרכו לשתות בצמא את דבריו וכותב עליו כבר הורה זקן ומה גם שרבו של מר"ן מוהר"ר יעקב בי רב * קאי בשיטה זו כנ"ל בודאי לא ידון היפך דעתם, וכבר כתבתי בזה הפסק הבא אלי מסאלי באייר תקס"ז, ומה גם בנ"ד דאיכא ג' ע"ד ולתוע' וקבל טובת הנאה, ואם נבוא עליו מכח שאין שבועה חלה על שבועה כמ"ש חכמי פאס יע"א. אחר המחילה לא נשבע בפי' שלא יסלק דנימא דלא תחול שבועה שנשבע לסלק שהרי ז"ל ולתוספת יפוי כח נקש"מ ונשח"ך וגמר והודה הו"ג וג"ד על מין סילוק והודאה וכו' שהכל מן השפה וכו' ואין במשמעות לשון זה שלא לסלק רק לחזק הג"ד כאלו ג"ד צריכה קנין ושבועה ומה גם דאין כאן שבועה בפ"ע רק עם הקנין דאמרי' לזרז הקנין הוא דאתיא וכיון שאין כאן קנין אין כאן שבועה דלהכי כותבין בקושח"ך כל א' למ"ש, או וש"ח בפ"ע לומר שלא באה לחזק ולזרז הקנין וכמו שכתוב אצלי פסקי דינים מהרבנים המובהקים מוהריב"ע ומוהר"ר יעב"ץ בחותמם מם הקדו' משם כמה פוס' ובר מן דין בנ"ד אפי' היתה השבו' מן הדין או שבועת אונס או קדמתה שבועה אחרת ולא חלה מ"מ המכר קיים בקנין מחמת דאין כאן מחאה שהרי יש ביד האב ק"ע מה"ר משה טולידאנו שהוא העד המיוחד בג"ד ובמחאה הנז' שהיה דבר הגלוי דעת והמחאה הנז' בתורת סוד גמור שאין לעדים רשות לגלותו לשום אדם בעולם וכן העיד כהה"ר משה ן' שלוש שהיה מצוי בעת המחאה הנז' ועשו המחאה בסוד גמור ובצו לצו שלא ישמעו דברי המחאה הנז' בין החיים ולכן לא רצה לחתום וחתמו אחרים וקרוב הדבר אצלו שהיה בהטלת חרם ונידוי שלא יצאו הדברים, וא"כ סמי מכאן שבו' הו"ל בן ך' שגדל ולא מיחה שממכרו קיים שמחאה זו אינה כלום כדאיתא בח"מ סי' קמ"ו ס"ג דכל שאמר לא יצא דב"ז מפיכם לא הוי מחאה וכתב הש"ך בסק"ג דאפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיכם כן נ"ל עכ"ל וא"כ בנ"ד דהוה הדבר בסוד בצו לצו שלא יגלו ודאי לא גילו וכמו שפירשו בדבריהם ואפי' אם גילו אינו כלום וכ"ש דאיכא חומר הנידוי למ"ד או למ"ד סוד גם הוא גי' נידוי וכאשר נתבטלה מחאה ראשונה לא תועיל מחאה שנית מאחר שטוען האב שבשנת תקדמ"ך כבר היה הבן בן כ"ב ש' ומאי דהוה הוה: **(* שלא בדקדוק כתב כן כי אינו רבו של מר"ן אלא אחר הוא שהרי חתום עם מהר"ש ויטאל שהיה אחר מר"ן ודו"ק

הצעי' רמ"א סט

)** ובענין המזונות והכסות שזנו ופרנסו מיום פטירת אמו שאומר הבן דאינם אלא בתו' מתנה כנ"ל במחאה א' עם היות שכמה חילוקים נאמרו להשוות תשובת הרי"ף עם תשו' רבי' אפרים שהביא תה"ד אין לנו אלא מ"ש מר"ן בב"י בסי' קכ"ח שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו. אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרי' בכה"ג דלג"ח פרנסו ועל חילוק זה סמך מר"ן ופסק בשלחנו הטהור ח"מ סי' ר"ץ סכ"ה כהרשב"א דקאי בשיטת רבינו אפרים ביתומים שסמכו אצל ב"ה וזן אותם משלו לא הניח מעותיו