אבני שיש כח

מא נחיירו סי פיהא ועוד שהרי האב והעדים מכחישין זא"ז שאביה אומר שהאב הוא שקיבל קידושי בתו והעדים מעידים שהבת עצמה היא שקיבלה קידושיה לאחר מיתת אביה והאב עצמו אין בפיהו נכונה שהרי הוא בפעם שנית כשנתפשר עמהם וקצבו לו זמן אחר התנה על עצמו ואמר שאם עבר הזמן ההוא ולא בא שאיש על מקומו יבוא בשלום ותלך הנערה ותשדך עצמה לטוב בעיניה ומעולם לא הזכיר מענין הקידושין כלום ואם איתא שקדשה בחיי אביה מי התיר לה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין והלא היא עדיין מחוסרת גט אלא ודאי שקר ענה האב הנז' גם העדים הנז' ואי שתקי שתקי ואם עודם מחזיקים ברשעתם יחולו על ראשם כל האלות הכתובות על ספר תורת מרע"ה והנערה רשאה ושלטאה על נפשה למהך להתנסבא דכל גבר די תצביין ולראיה ח"פ פאס יע"א באדר שני תקל"ב לפ"ק וקיים

אליהו הצרפתי ס"ט מתתיה סירירו ס"ט

משה בלא"א אברהם בן זמרה ס"ט

שמואל אבן צור סי"ט

אמת ויציב דלית כאן חשש קידושין וכמו שהרחיב הענין החכם הפוסק נר"ו והסכימו עמו בעלי תריסין ישצ"ו ומעתה והלכה והיתה לאיש אשר יחפוץ לקחתה, כ"ד גולה ונדח ח"פ פאס בזמן הנ"ל וקיים

יהודה בלא"א אברהם קורייאט זלה"ה סי"ט

סימן ט"ו

נדרשתי אחו"מ לחוות דעתי בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג"ש ויום א' ששבאה גוי א' בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א' מנשותיו ועמד כהן א' ופדאה מהגוי הנז' ולקחה לו לאשה ואחר עבור ט' שנים מיום שנשאה נתעוררו משינתם חכמי דבדו וקראו עליו ערער שנשא שבויה ונחלקו לב' כתות זה אוסר וזה מתיר מאן דמתיר אינו מתיר אפי' בדיעבד אלא משום דחשיב לה כדין נחבשה ע"י ממון דמותרת לכהונה אפי' לכתחילה דאיתא בסי' ז' סי"א. ומאן דאסר אסר אפילו בדיעבד משום דיד גוים תקיפה על עצמן דאפי' ע"י ממון אסורה לכהונה ומסיים מדעתו דאפילו אם נשאת תצא ונמשך לו טעות זה מריש הסי' הנז' שכתב מר"ן שבויה שנשבית והיא בת ג"ש ויום א' או יותר אסורה לכהן וכתב הב"ש וז"ל ואסורה לכהן ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו, והבין בדעתו שהרב ב"ש מוסיף על דברי מר"ן ומשלים דבריו דמלבד שאסורה לכהן דלא תנשא לכתחילה אלא אפי' אם נשאת תצא וגם מאן דמתיר נמשך אחר טעות זה אלא דמוקי לה בנחבשה ע"י נפשות וכולם שגו ברואה פקו פליליה דהב"ש בא להשמיענו דין אחר באשה שהיא נשואה לכהן ונשבית והיא תחת בעלה דקי"ל תצא כמבואר בסי' זה אלא שהרב ב"ש בא ליישב מאי שנא מההיא דזינתה ואומרת לכשר נבעלתי דמותרת יע"ש: ועעמא רבא איכא לחלק בין נשואה שהעידו בה עידי שבייה דתצא מבעלה ובין שבויה שנשאת דלא תצא דבשלמא נשואה אין מאמינים לה דהא נוגעת בדבר אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקא התירא ואכלה איסורא שהרי בידה להנשא לישראל למי שתרצה בהיתר ולא כהן באיסור וכמ"ש הרב ח"מ ס"ק ח' והב"ש ס"ק י"א יע"ש ומהאי טעמא הוא דאמרי' דאם נשאת לא תצא דאי לאו דקים לה בגוה דטהורה היא לא שבקת היתירא וכו'

ומשנה שלימה שנינו בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ב אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אינה נאמנת ואם משניסת באו עדים הרי זו לא תצא ואע"ג דמוקי לה אבוה דשמואל בגמ' ד' כ"ג בלא שנשאת ממש אלא כיון שהתירה לינשא אע"פ שלא ניסת ומאי לא תצא דקתני לא תצא מהתירה הראשון ע"כ רבותא היא דאתא לאשמעינן אבוה דשמואל דלא תימא מתניתין בדוקא שנישאת ממש אלא אפי' לא ניסת ממש אלא שהתירוה ב"ד לא תצא מהתירה וכ"ש בניסת ממש אפי' בלא היתר ב"ד כפשטא דמתניתין דלא תצא דהכי דייקינן נמי מסיפא דברייתא המסייעת לאבוה דשמואל דקתני ואם באו עדי טומאה אפי' יש לה כמה שנים תצא משמע דלא אמרינן תצא רק בעידי טומאה ממש וכל היכא דליתנהו לעדי טומאה לא תצא אע"ג דאיתנהו לעדי שבויה או לעידי קלא כיון שכבר ניסת אפי' בלא היתר ב"ד ופסקה מר"ן בסי' הנז' ס"ו דבעידי טומאה הוא דאמרינן תצא יע"ש וכן יראה למעיין בתשו' הריב"ש סי' ר"ל שכתב דאפשר לדחויי דמאי דקתני ברישא דברייתא התירוה לינשא ואח"ך באו עדים לא תצא היינו לא תצא אם ניסת ממש ולא מהתירה הראשון והא דקתני אם התירוה לינשא למימר דדוקא בניסת בהיתר ב"ד הוא שלא תצא הא בלא היתר ב"ד אף אם ניסת תצא וסיים דליתיה להאי פירושא לאבוה דשמואל דאמר מאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון ולא הניחה כפשטה לא תצא אם ניסת ולהשמיענו דוקא בהיתר ב"ד אלא ודאי כל שניסת אפי' בלא היתר ב"ד לא תצא, וביה הרוחנו פי' דבור קטן של תוס' וז"ל באו עדים לא תצא פי' לא תצא מהתירה הראשון עכ"ל והוא תמוה למה הוצרכו התוס' לפרש כן בברייתא אכן לבל נפרש כאידך פירושא דאפשר לדחויי דכתב הריב"ש ונוקמה לברייתא לא תצא בהיכא דניסת ממש ולהשמיענו דוקא בהיתר ב"ד לכך הוצרכו לפרש לא תצא מהתירה הראשון, ומינה דאם נשאת ממש אפי' בלא היתר ב"ד לא תצא ודו"ק

ומ"ש מר"ן בסעיף ו' מי שאמרה נשבית וטהורה אני והתירוה ב"ד לינשא והגיה מיר"ם או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה ואח"כ באו עדים לא תצא לא תידוק מינה אבל ניסת בצינעא בלא ידיעת ב"ד ובאו עדים תצא דא"כ תיקשי לן ההיא דסוף סי' י"א וז"ל כל היכא שהתרו בו וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה. ע"כ. משמע דלא מפקינן רק בהיכא דהתרו בו ב"ד והמרה את פיהם ומשום דקנסינן ליה שהמרה בב"ד כמו שמבואר בב"י בסוף סי' י' משם הרישב"א יע"ש. אבל בהיכא דלא המרה בב"ד ונשא בלא ידיעתם בצינעא לא מפקינן מניה אלא ודאי הכי דייקינן בשלא מיחו בה ב"ד הוא דלא תצא הא אם מיחו בה ב"ד והמרית בב"ד קנסינן לה ומפקינן וכההיא דסוף סי' י"א אבל בהיכא דלא מיחו בה וניסת בצינעא מעצמה דליכא המראה בב"ד לא תצא ודו"ק

ומעתה דברי מור"ם ודברי הרד"ך עולות בקנה אחד דכל שנישאת בצינעא בלא ידיעת ב"ד לא תצא ואין כאן חששא שחשש הרב ב"ש ממה שהביא מור"ם סברת הרד"ך בד"מ וכאן בש"ע השמיט דבריו דמשמע דלא סבירא ליה וכו' יע"ש, ולמאי דפרישנא כאן בש"ע עצמו שם רמז לדברי הרד"ך

ודע דאפי' ההיא דהתרו בו ב"ד והמרה את פיהם שנויה היא במחלוקת כמ"ש מר"ן הב"י בסוף סי' י"א וסי' י"ב ובסי' י' יע"ש, ותלויה מחלוקתם בחילופי נוסחאות הירושלמי וכתב הריב"ש בסי' רמ"ב דכיון שיש התחלפות בנוסחאות הירושלמי ספיקא הוא ומספיקא אין כופין להוציא ואף דמרן פסק כהרא"ש שהביא הטור בס"ס קמא וכדעת