אבני שיש כז

שליחות הבן ובלא ג"ד לא הוו קידושין ובהא סלקינן ובהא נחתינן לעיל בסמוך והוכחנו מדברי הפוסקים וכל הנביאים פה אחד דנתרצה הבן לא אמרינן וריצוי דלאחר הקידושין לא מהני ולא מידי ודלא כסברת ר"י בר יהודה שהביא דבריו מוהריק"ו דלית מאן דחש ליה כאמור לעיל. והן עתה בעומדי בענין זה ומדי דברי בו אורו עיני שראיתי תשובת שאלה למר"ן הק' בתשובותיו סי' ז' שהביא דברי ר"י בר יהודה הנז' ודחה אותם באמת הבנין מסוגית התלמוד המובאים לעיל וממקומות אחרים וכתב שאיזה תלמיד טועה כתבה ותלה עצמו באילן גדול ר"י בר יהודה המפורסם. או שאותו תלמיד היה שמו ר"י בר יהודה ואינו ר"י בר יהודה המפורסם וח"ו מלטעות בזה אפי' קטן מקטני קטני תלמידי תלמידיו וכבר מצינו שכתב הרשב"א כיוצא בזה על תשובה שנמצאת דהיתה דלא כהלכתא וכדאמרינן פ"ב דיבמות לאו מר בריה דרבינא חתם עלה ואעפ"י שמוהריק"ו הביא תשו' זו דר"י בר יהודה לאו כיפי תלה לה וכו' אפשר לומר שבעל תשובה זו יהיה מי שיהיה לאו מדינא קאמר אלא לאותו מקום שאירע בו ההוא עובדא שהיו עמי הארץ הורה כן שלא יזלזלו באיסור אשת איש והכי דייק לישניה שכתב שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור א"א וכו' הילכך לית דחש להא דר"י בר יהודה אפי' בבן גדול וכ"ש בבן קטן עכ"ל מר"ן בתשובתו הרמתה יע"ש. גם מהרשד"ם בשאלה ה' דחה דברי ר"י בר יהודה הללו מהלכה וכתב שאין לחוש להם כלל

ואנן בדידן הוספנו לעיל לקח טוב דלא מצי תו האב למימר דבשליחות הבן וג"ד הוא דעביד כיון שכבר טען טענה דמוכח מינה דמעצמו הלך וקידש אינו חוזר וטוען. וגם לא שייך ג"ד הבן שחפץ בה כיון שלא ראו זא"ז ודייק ל' הרא"ש שהעתיק מר"ן בסי' ל"ה ס"ד שגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' יע"ש: משמע דביודעה ומכירה קאמר ואין צריך לכפול הדברים שכבר אמורים לעיל קחם נא אלי מהתם להכא ועל של עתה באתי אל הנדון ורואה אני שהוא בא להוסיף תת כח בקידושין הנז' בשנותו את טעמו ואדרבא מגרעות נתן לקעקע ביצתן. דהשתא הוו תרתי לריעותא. חדא מצד המקדש שאביו הוא שקידש בעדו ולאו כלום הוא כדאמרן, ועוד מצד המתקדשת דהויא קטנה כמו שיש בידו ק"ע משע"ך שיודעים נאמנה שהבת הנז' נולדה ביו"ט אחרון של חג ואביה נהרג בז' אדר של השנה הבאה אחריה וכמו שנה וחצי ישבה אשתו במיגר אלמנותה ואח"ך נשאת להבעל השני ומדאשכחן שזמן כתובתה כשנשאת לבעל הב' הוא בי"ז בתמוז התק"ך אמור מעתה שהריגת אביה היה בז' באדר התקי"ד ולידתה של הבת הנז' היתה ביו"ט אחרון של חג שהוא כ"ג בתשרי התקי"ח והנה כל ביאותיו שבא אברהם הנז' לצפרו שלשה המה באלול התקכ"ד זו ביאה ראשונה ובתשרי התקכ"ט זו ביאה שניה והג' שהביא בנו עמו באלול התקכ"ט כמו שמסודרים לעיל

ואחר שמקבלי העדות הנז"ל לא פירשו באיזה זמן נתן לה הקידושין צריכין אנו להכניס כל השלשה זמנים הנז' בגדר הספק והיותר מאוחר הוא אלול התקכ"ט ואף אם נאמר שבו בפרק נתן לה הקידושין אכתי קטנה הות שעדיין לא השלימה י"ב שנים שבכ"ג בתשרי התק"ל אז תמימות תהיינה הי"ב שנים שהרי לידתה היתה בכ"ג בתשרי תקי"ח כאמור וכ"ש דליכא לספוקי שיתן לה הקידושין באלול תקכ"ט שהיה ביניהם ריב ומדון בו בפרק ושעת ביעור שאני דכל עצמה מחזרת עליו לרחק ולא לקרב ואיך תקבל ממנו הקידושין וכ"ש שקודם בואו בזמן הנז' שלחו חכמי עירו ענין הקידושין הנ"ל ואחרי בואו היה מערער על הקידושין שכבר נתנו, נקוט מיהא בידך שבזמן הנז' דהיינו אלול התקכ"ט ליכא לספוקי בו כלל ולא נשאר בספק נתינת הקידושין הנז' אלא הב' זמנים אלול התקכ"ד ותשרי התקכ"ט שבזמן המאוחר מהם לא הגיעה לי"א שנים. ואחר שכן הוי מקדש קטנה יתומה דאפילו אם היה הבן גדול וקדשה הוא עצמו במיאון תסגי לה ואין מיאון גדול מהנעשה לפנינו באלול התקכ"ט כנ"ל שבאה לפנינו בוכה ומבכה וצעקה הנערה לבל תלכד ברשת זו טמנו לה ובפירוש אמרה אי איפשי בו וכו' ככתוב לעיל, ומה גם שהלכה ושדכה עצמה לאחר דשידוכיה הן מאוניה כמו גבי קידושין שכתב מר"ן בסי' קנ"ה ס"ג דמאי שנא

ובר מן דין אפי' אם לא היה המיאון הנז' ולא היו הקי' ע"י אביו אלא ע"י עצמו והוא גדול לא עשה ולא כלום משום דהוו הקידושין שלא לדעת אמה או קרוביה אלא ע"י עצמה בלבד שהרי לא הוזכר בק"ע הנז' שהיו הקידושין הנז' במעמד אמה או קרוביה ולפי"ז אפי' מיאון אינה צריכה לדעת הגהות אלפסי פ' ב"ש שהביא מור"ם בהגה סי' קנ"ה ס"ב וסיים שם בהגהות הנז' דטעמא משום שאינה אלא כמפותה ופתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמו שלא נשאת מעולם, ואפשר לומר דגם מר"ן סובר כן מדנקט והשיאוה לדעתה ולא נקט ונשאת סתם ועוד מדכתב בסי' קע"ה ס"ג גבי קטנה שזינתה לדעתה סברת האומרים שאינה נאסרת על בעלה באחרונה מטעם דפתוי קטנה אונס הוא וקי"ל יש ויש הלכה כבתרא. ומה גם הכא שכתב הב"ש עלה דההיא שהיא דעת רוב הפוסקים יע"ש, ואחר דסובר מר"ן גבי קטנה שזינתה פתוי קטנה אונס הוא, הוא הדין גבי קידושין קטנה וכדעת ההגהות הנ"ל

ומעתה אף שנראה מדברי הרמב"ם היפך ס' ההגהות הנ"ל שהרי כתב בפ"ד מהל' אישות הלכה ז' אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו' יע"ש, משמע דסובר דע"י עצמה בלבד צריכה מיאון מדלא נקט דעת אמה כלל, עכ"ז נוכל לומר כמ"ש הב"ש שם דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דסובר פתוי קטנה לא הוי אונס, וכיון דלא קי"ל כוותיה בהך בהא נמי לא קי"ל כוותיה. אלא שאין אנו צריכין לכ"ז שכבר נעשה מיאון הראוי וכ"ש שנוסף גם הוא שהרי הקידו' דחויין מעיקרן הן מכיון שנעשו ע"י אביו וכאמור לעיל

והשתא אין צורך לחקור אחר העדים הנז' ואחר מקבלי עדותם אשר העלימו שמותם והאריכו למעניתם בהגזמות ומלי דכדי שאין עסק למקבלי עדות בכתיבתם, שאפי' אם היו העדים הנז' עדי אמת עומדים באמונתם, ומקבלי העדות בלתי הדיוטות ונאמנים בשליחותם, הדין דין אמת שהקידושין הנז' בטלים וסערה תפיץ אותם והבת הנז' היא מוצאת לחירות והרי היא לעצמה בלתי לכודה ברשתם, ותלך ותנשא לבן זוגה. ישישו וישמחו ויציצו ויצמחו בחופתם. ופרו ורבו על הארץ ומלאה הארץ אותם כי"ר החותם בשנת זרע קדש מצבת"ה ליצי' ושריר ונהיר וקיים

נאם ע"ה ישועה בכמוה"ר יצחק אביטבול

הדין דין אמת שהקידושין הנ"ב בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין ואין להם על מה שיסמוכו מהנהו טעמי שכתב החכם הפוסק שלא נעשה האב שליח ולא ארצי קמי בריה שהרי בפירוש אמר האב אני הוא שהרשיתי את עצמי, וכל זה אפילו נימא שדברי האב והעדים צדקו יחדיו אבל כד דייקינן שפיר מצאנו ראינו שהאנשים בני בליעל שהם העדים סהדי שקרי נינהו שהרי נתברר לנו עפ"י החכם הפוסק שבפעם השלישית כאשר בא האב הנז' בא עמו א' מהעדים ושמע את האב אומר שהוא קידש את הבת הנז' בחיי אביה ואמר לו החכם שיביא עדים ולא ענה העד אותו דבר לומר שהוא עד וראה וידע שהבת הנז' קבלה קידושין אלא שהעיז איש רשע בפניו ובלשון הזה אמר ללחכם אידא הייא גיר לעדות