אבני שיש כד

ועם היות ששלח אגרת כמתנצל שלא מצא ציר נאמן לאו כל כמיניה והי"ל להשתדל בכל עוז לקיים שבועתו חיפוש מחיפוש וירבה שכר השליח עד שיגיעם בזמנם ובודאי דמן השמים עכבוהו. ומה גם שבזאת הפעם רמי חיובא עלי דידיה לבד ולא נתחייב שום א' מקרוביה בעדה שהרי הוא שפנה אליה עורף ולא פנים. ובאדר ב' נתעורר מתנומתו ושלח גוי א' ובא הגוי ואמר להרשב"ח שיתן לו סך ק'ס -י'ם לקנות בהם הסבלונות ורצו לעקל המעות לקנס ומשום ברית האחוה לא הניחם הר"ש הנז' ובאו ועמדו לפנינו ותבעו ממנו שורת הדין וכתבנו להם שאיש על מקומו יבא בשלום והסכימו החכמים השלמים הדה"מ רבני פאס יע"א, ומה מקום לדברים הדברים אלה הדברים אשר דבר משה וגזר אומר שלא תנשא הנערה עד יודע מה יהיה מקול הקידושין. ומי בער ולא ידע אשר מלאו לבו לשאת נגד עיניו דברים שאין בהם ממש, והתימה על עצמו איך עשה ממש משיחת חולין ולא ידע להשיב מה נפשך ממי קיבל אביה קידושין אם מהמשודך הרי בחיי אביה לא הגיע לכלל שנים ואפשר שהיה מוטל בעריסה לפי הנשמע והוו קידושי קטן שאינם כלום כמ"ש מר"ן באה"ע סי' מ"ד ואם אביו הוא שנתן קידושין בעדו לא מצינו שנתנה תורה רשות לאב כ"א לגבי הבת ולא לגבי הבן ואי ארצויי ארצי קמי בריה ושתק הבן והלך האב וקידש שכתב מר"ן בסי' ל"ה ס"ה בשם יש מי שאומר דהוו קידושין הרי כתבו הבאה"ט בשם תשו' ב"י בסי' ט' דדוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מינהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא ודברים ברורים הן להפיץ ולהדיח אותן הקידושין תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ותלך ותנשא לכל גבר דיתצביין ואין דובר אליה דבר, ומעתה אין צריכין לדברי העדים שאמר שיש לו שאפי' יבואו ויגידו שקיבל אביה קדושיה לאו כלום הוא וכתותי מכתת שעורייהו ומה שאתם מרחיקין את קרוביה ומקריבין עצמכם ומדברים סרה נגד בעל אמה מאחר שאמה קיימת מי הוא זה קרוב יותר ממנה ושלשה שותפין יש באדם אביה ואמה והקב"ה ומצינו לרז"ל שאמרו יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ולא הזכירו שאר קרובים והבעל כאשתו, וא"ץ להאריך לדחות דברים דחויין מעיקרו, הח"פ צפרו בכ"ד למ"ט מוני'ם משנת אם יתן את כל הון ביתו לפ"ק וחתום החה"ש ודו"מ כהה"ר ישועה אביטבול הנ"ל ונתקי' לנא חתי' כדחזי וחתי' הכא תמ"ת וקיים

אהרן אפרייאט ס"ט

אברהם בלא"א יעקב אציני סי"ט

ובאלול התקכ"ט ליצי' שנה הנ"ל בא אברהם הנז' למחז"ק והביא את בנו עמו וחזר לאיתנו לתנאו הראשון וביקש מקרובי הבת להחזיר הדבר לכמות שהיה וע"ז נתעצם הריב ביניהם וקרבו ויאתיון לדין לפני ואחרי שמוע דבריהם נומיתי לו שלא מצינו שתנשא הבת לקרוביה בע"כ ואפי' בתוך זמן השידוכין אם היתה חוזרת בה אין עליה אלא חיוב קנס בעלמא ועכשיו שהוא העביר המועד מה מבקש עוד, חזר עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה ואם לא תחפוץ לא אוסיף בדבר הזה עוד, ובאה הבת הנז' לפנינו ואחר דברנו על לבה למה היא מרחקת עצמה ממי שהוא קרובה אז צעקה הנערה אי אפשי בו ואין אני והוא יכולים לדור בכפיפה א' ותבך ותתחנן לפנינו להעביר את מחשבתו מעליה, והיה כראותו שהעלה חרס בידו תלה עצמו בנושא חמור לעגן את הבת הנז' בהבל פיו שנתן קידושין לאביה בעד בנו ויש לו עדים ואינם מצויים כעת, ונומיתי לו שכבר פתחנו שער תשוב'ה לחכמי עירו שאין ממש באותן קידושין אפי' יבואו עדיו ויגידו כדבריו דמי הרשה אותו לקדש לבנו והוא עדיין קטן אינו יודע בין ימינו לשמאלו, והשיב דהוא הרשה את עצמו דבנו ברשותו הוא כיון שהוא קטן ובידו לקדש לו. ועם שהשבתיו שהבל יפצה פיהו דבבת הוא דזיכה לה רחמנא ולא בבן עכ"ז הקשה את רוחו ואמץ את לבבו ובקש לתת לו זמן עד ערב חנוכה הר"נ ונשח"ך שאם לא מצא מקום לקיים הקידושין ההם בתוך הזמן הנז' שלא יוסיף להעלות דברים האלו על שפתיו ולא יזקק להם כל עיקר

והנה אנחנו התמהמהנו עד שעבר הזמן הנז' ועתה חזרנו על כל המקרא שואלין ודורשין לחקור היטב בטיב אותן קידושין הלכה למעשה אם אמרו לעשות עושין ואי איכא למיחש חוששין, ואנכי תולעת עם שאין ידיעתי מכרעת רואה אני שאין כאן בית מיחוש לאותן הקידושין אפילו אם היה במציאות שהיה הבן גדול בשעה שקידש לו אביו. ולא מבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דסוברים בקטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה דאינו כלום אפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין והיא סברא קמייתא שהביא מר"ן בסתם בא"ה סי' ל"ז סי"א דכ"ש הוא בהיכא דאמר האב מיקדשא ברתך לברי דלא יועיל ריצוי דבן לאחר הקידושין שקדש לו אביו ואינם כלום, אלא אפי' לדעת הרא"ש ורש"י וסיעתם דסברי דאם נתרצה האב כששמע הוו קידושין למפרע והיא ס' הי"א שהביא מר"ן שם מודים הם בנתרצה הבן דאינו כלום דהכי איתא בגמ' קידושין דמ"ה ע"א בעובדא דהנהו תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב ליה לחבריה אמר מיקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וסיים הרא"ש דגבי בת אם נתרצה האב הויין קידושין למפרע אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"ך אינו מועיל דצריך לעשות את אביו שליח, וטעמא דמלתא פירש"י ז"ל דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו וכו' אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא בשליחותו יע"ש הרי דבמיקדשא ברתך לברי אפי' אם היה הבן גדול לכ"ע אינם קידושין ולא מהני ריצוי דלאחר קידושין וצריך לעשות את אביו שליח דהכי פריך תלמודא התם ודילמא שליח שוייה ומשני לא חציף איניש לשוויי לאביו שליח. נלמד דהיכא דחזינן דחציף ושוי לאבוה שליח מהני, ואי נמי לא שוייה שליח אם גילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקידשה לו נמי מהני דפריך התם ודלמא ארצויי ארצי קמיה ופירשו רש"י והרא"ש ז"ל ודלמא ארצויי ארצי בן קמי אביו וגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקידשה לו דכיון דחפץ הוא בה וזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה הויא מטעם שליחות דנעשה שלוחו מאיליו והוי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו יע"ש, הא קמן דדוקא בהיכא דעשה הבן לאביו שליח או שגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקדשה לו הוא דהוו קידו' והיא סברת היש מי שאומר שהביא מר"ן בסי' ל"ה ס"ד אבל אי ליכא חדא מהני תנאי אלא שהלך האב מעצמו וקידש לבנו בלתי שליחות וגילוי דעת הבן אפי' נתרצה הבן לאת"ך לא הוו קידושין דכל היכא דלא שוייה שליח ולא גילה לו דעתו שחפץ בה חובא הוא דקא עביד ליה ואין חבין לאדם אלא בפניו, דאי זכות הוא המקדש לבנו מעצמו לא הוה פריך תלמודא ודלמא שליח שוייה וכו' ודלמא ארצויי ארצי וכו' דבלא מינוי שליחותו ובלא גילוי דעתו נעשה שלוחו מאיליו כיון דזכות הוא לו וזכייה מטעם שליחות ואין לומר כיון דגילה דעתו לבסוף שחפץ בה גילה סופו על תחלתו דזכות קעביד ליה וזכין לו שלא מדעתו דכבר הביא הרב הנמוק"י ביבמות בסוף פ' האשה שהלכה תירוץ הריטב"א בשם רבו ע"ז דמלתא דהוי חובא אע"ג דלכי יודע אמר ניחא לי אין זוכין לו למפרע יע"ש, הרי הוכחנו דהמקדש לבנו מעצמו בלתי שליחות