אבני שיש יח

חלקם בבהכ"ן כזכרים: והשיבו להם שבהכ"ן גם היא ביניהם כשאר עזבון אלא שאם הבנים זכרים או מקצתם ממלאים מקום אביהם הם קודמים וכו' ולא יטלו האלמנה והבנות ושאר הבנים הבלתי ראוים זולת שכירות מקום ואם כולם אינם ראוים שוכרים ש"ץ מן השוק ויפרעו שכרו מן האמצע והשאר יחלוקו מחצה להאלמנה ומחצה לבנים ובנות עכל"ל וחתום בחותמם הקדוש הרב הגדול כמוהר"ר יהודה ן' עטר זלה"ה והרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה ודעדיפא מינה כתב שכל הבתי כנסיות שבפאס כולם משל צבור. ולא צדק בזה כי כל' הבהכ"ן שבפאס כולם של היחידים זולת בהכ"ן של התושבים שאומרים דשל צבור היתה. באופן שאין כאן שום טעות ורבים המחזיקים בס' זו שאין לאשה בשררת ב"ה כלום

גם מ"ש החכמים המזכים להאלמנה מטעם שאינה שפויה בדעתה אינה טענה כיון שהיה המכר בהסכמת רב העיר הר"ב נר"ו ככתוב לעיל ובהסכמת אחיה שהב"ד הם מוכרים בעד המשועמם ואין חילוק בזה אם היה בהסכמת ב"ד של שלש או ביחיד מומחה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ה' ו' וז"ל יש לדיין להפקיר וכו' ולא נקט יש לב"ד כמ"ש שם הלכה ד' והל' ה', וכן מדוקדק מלשון מר"ן בסי' ב' ס"א וז"ל ודוקא גדול הדור וכו', ומה גם שכבר טענה טענה זה לפני מאריה דאתרא הרב נר"ו ופשר ביניהם ובטלה טענה זו בעד מה שעשו לה משכונה וכיון שבטלה טענה זו בפני ב"ד אפי' אם היתה טענתה טענה הרי בטלתה בההיא הנאה דמשכו' ועוד הרי בשטר המכר כתוב שמכרה בידוע מקרקעות בעלה ומה שיגלה ויראה משל בעלה אע"פ שלא נודע לה עתה, וא"כ אפי' נימא שנתגלית לה עתה זכות השררה הרי היא בכלל דברים שיתגלו. וכ"ש לדברי הרב נר"ו שהשומא שעשו לבהכ"ן היתה בערך שיש לה זכות בשררה ולא לפי ערך שכי' מקום ובודאי אם ראו כל זה החכמים המזכים היו מקבלים שכר על הפרישה וחוזרים אל האמת לחזק המכר הנז' וצור ישראל יצילנו משגיאות החותם פה צפרו בטבת מש' הדריכני בנתיב מצותיך לפ"ק ושריר וקיים

שאול ישועה

סימן ט'

הובא לידי פס"ד בענין הזקן הר' מרדכי ה"ן משיש שהיה לו בית סמוך לבהכ"ן והכניסו וצירפו עם בהכ"ן להרחיבה בתנאי שכל זמן שירצה ליטול את שלו רשאי, גם י"ל באותה בהכ"ן חלק מט"ו וכעת רוצה לחלוק עמהם לצרף חלקו עם ביתו הנז' לעשות מן הכל בהכ"ן, וערער עליו גם המחזיק בשררת בהכ"ן בטענה שהוא משתרר בכולה, וכתבו חכמי פאס וחכמי מקנאס שהדין עם הזקן ורשאי לקחת ביתו ולחלוק עמהם בבהכ"ן, וזה מ"ש אני דברים פשוטים הם דכיון דאותו בית שנתוסף בבהכ"ן לא הוקדש לחלוטין אלא בתנאי שיכול בעליו לשנותו באשר יחפוץ אפי' לחולין, וכ"ש השתא דאינו רוצה להוציאו לחולין אלא לעשותו בהכ"ן לעצמו בודאי דמצי עביד באין אומר ואין דברים גם מה שרוצה לחלוק עמהם בשאר בהכ"ן לצרף החלק מט"ו שי"ל בה עם ביתו המיוחד לו הדין עמו, ואע"ג דקי"ל בסי' קע"א ס"ג דדין חלוקה אינו אלא בהיכא שאם יחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל עליו אבל אם אין שם הכל קרוי על החלק אין בו דין חלוקה והכא א"א לחלק הבהכ"ן הנז' לט"ו חלקים ויהיה כל חלק ראוי להיות בהכ"ן, מ"מ כיון שזה שרוצה לחלוק י"ל אותו הבית המיוחד לו שראוי לצרף עמו החלק מט"ו שי"ל בשאר בהכ"ן וישארו י"ד חלקים שראוים להיות בהכ"ן כופה את שאר שותפיו וחולקין עמו' וכדאיתא התם ס"ד שאם י"ל אצלו קרקע הראוי להצטרף עמו יכול חבירו לכופו לחלוק יע"ש, וכיון שהם יכולין לכופו לחלוק עמהם אף ע"פ שאין בחלקו כדי חלוקה מטעם שי"ל קרקע הראוי להצטרף עמו בתתם לו החלק הסמוך למצר שלו גם הוא נמי יכול לכופן לחלוק עמו כדי לצרף חלקו עם הבית המיוחד לו ויתנו לו החלק הסמוך לאותו בית כפסק מר"ן בריש סי' קע"ד שפ' כהרמב"ם יעו"ש, גם מה שרוצים קרובים של הזקן לחלוק גם הם עם אנשי בהכ"ן לצרף חלקם עם חלק הזקן נראה דרשאים כל שישאר בחלק הנשארים שיעור בהכ"ן ודברי המחזיק בשררה הבל המה דכיון דרשאי לחלוק הרי שררתו קיימת באותה בהכ"ן, ומה גם שהחזיק בגזלנות אין חזקתו כלום כמ"ש החכמים. החותם פה צפרו בט"ז בשבט שנת ומה שאלתך וינתן לך לפ"ק וקיים

שאול ישועה ס"ט

סימן יו"ד

עמדו לפני לדין הר' יוסף חיון מדבר בעד אשתו תובע והר' יששכר ן' גזלאן מדבר על אשתו נתבע וטען עליו יוסף שאשת יששכר גרמה לאשתו להפיל ע"י שנתנה ידיה על ב' כתפיה אודות עדות א' ואמ"ל עליה ועל צוארה אם כך היה וע"י אותה ההנחה שהניחה על צוארה בחוזק גרמה לה להפיל והמציא ק"ע על ההנחה הנז', ויששכר השובו אותה הנחה לא גרמה לה כלום אלא שהאשה עלולה לנזילות דמים בלא עת נדתה ולהפיל נפלים ועוד המציא ק"ע שהעיד ת"ח א' שהיתה מבקשת ממנו לכתוב לה על שפיכות דמים ואמרה לו שיש לה עובר מת בבטנה שגורם לה דמים ואמ"ל לא יפול הנופל אלא ע"י סמים ולא בכתיבה והיום שהפילה אמ"ל שראוי לה לעשות הודאה על ככה שנפל העובר המת והשיבתו שבעלה הוא שמחזיק בזה ולא אני: ואחרי שמוע דבריהם פסקתי שאין שום חיוב על אשת יששכר כלל, דאטו בהנחת ידיה על כתפיה נאמר שבזה הפילה והתורה אמרה ונגפו אשה הרה וכתב רש"י אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, ואפי' אם היתה הכאה גמורה על כתפה אינה כלום כדדריש במכילתא מה ת"ל אשה הרה מאומרו ויצאו ילדיה למדנו שהיא הרה ומה ת"ל הרה אלא אם הכה על ראשה או על א' מאיבריה שומע אני יהיה חייב ת"ל הרה מגיד שאינו חייב עד שיכנה במקום עיבורה יע"ש ובפ' שור שנגח דמ"ט תניא ראב"י אומר אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון א"ר פפא לא תימא כנגד בית ההריון ממש אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד לאפוקי יד ורגל דלא ופרש"י שיחמא חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו יע"ש, הרי דדוקא הכה אותה נגד החלל ולא בשאר איברים, והרמב"ם פ"ד מה' חובל שכתב הנוגף את האשה ויצאו ילדיה וכן מר"ן בסי' תכ"ג שהעתיק לשון הרמב"ם לא הוצרכו לפרש אם המכה נגד החלל דסתמו כפירושו דממה שכתבו הנוגף וכו' ויצאו וכו' משמע נגיפה המוציאה ילדיה ולא נגיפה אחרת ועוד דבזה"ז אין דנין אלא בשבת ורפוי שהם דברים המצויין תמיד ויש בהם חסרון כיס כדאיתא בסי' א' והכא בנ"ד אין כאן לא שבת ולא ריפוי דמשהפילה עמדה על עמדה להתהלך בחוץ, ומה גם לדברי העד שהולד מת בבטנה אם הפלתו היתה ע"י אשת יששכר רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול, הח"פ פאס יע"א בחדש סיון ש' וישרים למוצאי דעת וקיים

שאול ישועה

ובצפרו הייתי כשאירע המעשה ושלחה אלי האשה המפלת כשראתה דם קודם שתפיל ואמרה שאשת יששכר