אבני שיש קע

ליכתב אלא להוציא מלב הטועים אשר הישרה יעקשו הח"פ צפרו בכ"א בח' זו מש' אשר עשה שם בראשונ"ה לפ"ק וקיים

שאול ישועה ס"ט

הדין דין אמת כמ"ש הח' הפוסק ומ"ש התוס' בשם הירוש' דיבמות היו ולא רצה לקיים בהם מצות עונה אלא רק כדי לקיים מצות יבום דהיינו ביאה ראשונה, חפשתי בירושלמי ומצאתיו בריש פ"ק דיבמות וז"ל דתנא אבא שאול או' הכונס את יבמתו לשם נוי או לשם דברים אחרים הרי זה בעילת זנות וכו', מה דאמר אבא שאול ביבמתו אתיא כר' יוסי ב"ח דר' יוסי בר חלפתא ייבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל עכ"ל וכתב שם הרב פני משה וז"ל אתיא הא דאבא שאול כר' יוסי וכו' ובתלמוד בבלי אר"י ה' בעילות בעלתי וכו' ומתמה שם למימרא דר"י מצות עונה לא קיים אלא אימא ה' בעילות בעלתי ושניתי וכתבו התוס' דבירושלמי משני דיבמות היו ולא רצה לקיים בהם וכו' וצ"ל לפ"ז דגרסינן הכא וייבם את נשי אחיו א"נ דחדא מינייהו נקט ובאמת כולן יבמות היו וטעמא דס"ל כאבא שאול ואפי' לאחר שכבר בא עליה ויבמה לא אמרינן דנעשית כאשתו לענין זה ולפיכך לא רצה לקיים בהם מצות עונה עכ"ל, ומדברי הרב אלו נראה שלא גירשם אלא שלא רצה לקיים בהם מצות עונה שאם איתא כמ"ש הח' הפוסק בפנים דגירשם לא היה להם לתוס' ולהרב פני משה לומר שלא רצה לקיים בהן מצות עונה אלא שלא רצה לקיימם ומה הלשון אומרת שלא רצה לקיים בהן מצות עונה. גם מ"ש וז"ל שאם היתה כוונת הירוש' לומר דיבם פטור ממצות עונה למאי הלכתא מתרץ לה בחמש יבמות תיסגי ליה בחדא יבמה שבא עליה זולת ה' בעילות ונטע וכו' עכ"ל, גרם לו זה מפני שלא ראה לשון הירושלמי במקורו שהרי בירושלמי לא יש לא קושיא ולא תי' רק שסיפר מעשה שעשה ריב"ח שה' יבמות היו לו ולא קיים בהם מצות עונה משום דאית ליה כאבא שאול ואיך יאמר שיבמה אחת היתה הפך האמת, ועוד איך נוכל לומר שיבמה א' היתה ובא עליה ה' בעילות שהרי לשון התוס' מפורש שלא רצה לקיים בהם אלא מצות יבום דהיינו ביאה א' ואיך יבא עליה ה' בעילות ומ"מ הגם שמדברי התוס' ופני משה נראה שלר"י ב"ח יבם פטור ממצות עונה ולפיכך לא רצה לקיים בהן מצות עונה היינו טעמא משום דאית ליה כאבא שאול ואנן לא קי"ל כוותיה, ולענין דינא נראה ודאי דחייב במצות עונה היבם כהלכת גוברין יהודאין ואדרבא מצינו דעונת שאר נשים מיבמה ילפינן להו כדאיתא בפ' החולץ דף מ"ד ע"א וז"ל ד' אחין נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם ליבם את כולם הרשות בידו ופריך בגמ' ושבקי ליה והתניא וקראו לו זקני עירו וכו' ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך לא צריכא דאפשר ליה אי הכי אפי' טובא נמי עצה טובה קמ"ל ד' אין טפי לא כי היכי דנמטייה עונה בחדש ע"כ ופסקה הרי"ף והרא"ש שם בפ' החולץ והרמב"ם פ"א מהל' יבום ופי"ד מהל' אישות ואין לטעות ולומר דהתם עצה טובה דוקא קמ"ל אבל לא לענין דינא שהרי הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות כתב וז"ל ציוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להם עונה פעם א' בחדש ע"כ, וכ"כ מר"ן בסי' ע"ו ס"ז וציין עליו הה"מ וז"ל ציוו חכמים וכו' בהחולץ עצה טובה קמ"ל כי היכי דלמטינהו עונה א' בחדש ע"כ הרי בהדייא דלחיובא אתמר שתהיה להם עונה א' בחדש, וראיתי להנימוקי יוסף שכתב וז"ל עונה בחדש עונה של ת"ח מע"ש לע"ש וזהו אשר פריו יתן בעתו ואע"ג דמתני' סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחדש הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים ואפילו בפחות מזה סגי לה אלא דמשום עצה טובה אמרי' דלית ליה לגרועי מעונה בחדש לכל חדא אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עם כל א' כדין המפורש בפ' אע"פ עכ"ל, ודבריו אלה לקוחים מהריטב"א בחי' יבמות על דף מ"ד יע"ש והב"ש בסי' א' סקי"ט ובסי' ע"ו סקי"ד חלק עליו וכתב דשאר נשים שוו ליבמה דלכולהו בעונה א' בחדש סגי והנ"י כתב דשאר נשים עונה א' בשבוע ומ"מ אף לדברי הנ"י לית ליה לגרועי לה ליבמה מיהת מעונה בחדש ועיין בתי"ט שם בפ' החולץ מ"ש ע"ז זהו הנלע"ד וצויי"מ וימ"ן ולרח"פ בזמן הנז' וקיים

שלמה אביטבול ס"ט

סימן ק"ה

טופס מה שכתבו במקנאס בענין המוכר גוף הקרקע לגוי והחזקה של זולתו אם גם זה יש לו חזקה וז"ן

שאלה ראובן מכר חצירו לגוי שנשארה לו בה חזקה לפי תקנת קדמונינו נ"ן ושעבד החזקה בחוב שזקף עליו בתורת אפותיקי ואח"ך עמד שמעון וקנאה מהגוי ושהתה בידו יב"ח ולא פדה מידו ראובן שלפי התקנה אחר עבור שנה נחלטה ביד שמ' אך יתן לראובן רביע ושוב מכרה שמעון לגוי א' ועמד ב"ח של ראובן וטרף החזקה מידו מהו שיטול שמעון ומהו שיטול ב"ח של ראובן

תשובה הדבר פשוט שראובן בעת שקנה שמעון ולא פדה מידו חזרה חזקה שלו גוף דהיינו רביע בגוף החצר גוף וחזקה ואין לו שייכות כלל בחזקת החצר וכשמכר שמעון לגוי נשארת לו החזקה של כל החצר אך יתן לראובן רביע מכל החצר גוף וחזקה והשאר יטלנו הוא שהוא הוא המוכר לגוי ונשארה לו החזקה. והא דמיא לשני שותפין בחצר אחת א' יש לו ג' חלקים וא' יש לו חלק א' ועמד בעל הג"ח ומכר כל החצר לגוים ונשארה החזקה יטול בעל הרביע רביע שלו מושלם מכל החצר כמות שהיה בתחילה שלא יגיע לו שום נזק והשאר לבעל החזקה ונ"מ אם החצר נשכרת ביו"ד אוקיות כולה גוף וחזקה והגוי נועל בשכירות הגוף ה' אוקיות נשארו ה' אוקיות יטול בעל הרביע שהוא בעל החזקה הא' רביע של כל החצר גוף וחזקה שהוא ב' אוקיות ומחצה ובעל החזקה האמיתית יטול ב' אוקיות ומחצה באופן שאין לבעל החזקה הא' כ"א רביע החצר כולה וכשיפרע לו בעל החזקה השניה מה שהיה נוטל מקודם לא נשאר לו עליו כלום ומעתה גם ב"ח שטרף החזקה הא' אין לו כ"א רביע החצר בכללה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה זה נראה פשוט ומבואר, וגם בהוצאות שיוציא הגוי בעל הגוף צריך בעל החזקה הא' לפרוע רביע שלו מושלם וכל ההטעאות שמטעה בעל החזקה השניה לגוי אין שייכות בהם לבעל החזקה הא' כי הוא נשאר כבתחלה כמות שהיה בתחילה בהיותו שותף עם הישראל לא יגרע ולא יוסיף לא יחסר ולא יעדיף כי הוא אין לו כ"א רביע בחצר כולה ותו לא מידי, כ"ז נראה ברור כמים הפנים לפנים וחתום ע"ז החה"ש הדה"מ כהה"ר רפאל בירדוגו נר"ו וזה מ"ש אח"מ

הנה שורש דבר זה תלוי בידיעת ענייני החזקות כפי המנהג והתקנה. והוא שבתקנה ש"ש בן איש חי תקנו שכל מוכר קרקע שלו לגוי תשאר לו החזקה אולי יחנן ה' ויחזור גם הקרקע לבעליו והוסיפו לחדש בה שתהיה הבחירה ביד המוכר או לתת דמי המכר ללוקח ויחזיר לו קרקעו בתוך שנה או להוציאו ולתת לו שכירות כמו שהיה זכותו בו לענין שכירותו בעודו ביד הגוי ונחתמה בש' תשובו איש אל אחזתו מהרבנים מוהר"ר וידאל הצרפתי זצוק"ל ומוהר"ר מנחם סירירו זצוק"ל והם עצמם כתבו במקום אחר שתקנה זו מעיקרא היא בנויה ומיוסדת על דין סקריקון שבסי' רל"ו ויש לה דין קרקע לחזקה זו ולא כחזקת ישוב דמספקא להו אי דין טלטל יש לה או דין קרקע והרב הגדול מוהר"ר