אבני שיש קסה

טענותיו אחר שיצא זכאי מב"ד הא' עכ"ל, ובסי' כ"ב כתב הב"ח כתב הרא"ש כלל נ"ו מי שקבל עליו דיין א' ונגמר הדין אין שניהם יכולים לחזור בהם אע"פ מתרצין עכ"ל ופי' הב"ח ז"ל וז"ל שאע"פ ששני הבע"ד מתרצין לדון בפני ב"ד אחר אין רשאין לעשות כך דחוששין לכבוד הדיין הא' וכן פי' הב"י ותו אשמועינן הרא"ש שאע"פ שעברו הבע"ד והלכו לפני ב"ד אחר אין שום ב"ד רשאי להזקק להם וסיים ואע"פ שבפ' חזקת אסיקנא דלכ"ע לא חיישינן לזילותא דבי דינא דהיינו דוקא כשאותו ב"ד עצמו סתר דבריו אבל ב"ד אחר לא דאיכא זילותא טפי עכ"ל, ובסי' כ"ג כתב מהריק"ש ז"ל אהא דאמרי' כ"ז שבע"ד עומדין לפניו נאמן לומר לזה זכיתי כתב וז"ל הילך לשון הריטב"א פ"י יוחסין וכתב ל"ל לאוקומה בשודא דדייני נימא דחיישינן לחלופי טענתא שיחזור וכו' ואפשר דהב"ע דשטרי טענתא קיימין ביד סופרי הדיינים בסתמא דמלתא דליכא למיחש להכי והיינו דאקשי' ונהדר ונדונייהו ופרקי' דקרעי' וכוותה הא אלו קרעי' טענתא אפילו בדינא דלאו שודא ליכא למימר דנהדר ונדונייהו אלא הדיין נאמן כ"ז שבע"ד עומדין לפניו או אח"ך אם הם ב' מקובלין או ג' שהם ב"ד ע"ש. הרי להדיא דכל היכא דנאבדו הטענות נאמן אפי' דיין א' לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אם הם לפניו או שנים אפי' אח"ך וכ"ש וק"ו בזה שכתבו עידי השטר בשעת מעשה מה שהיה לפניהם דודאי שאין לדקדק כלל וכ"ש שכתבו פס"ד סותר הראשון וחתומים בו ב"ד של ד' וזכו הקהל אלא שנאבד מכלל כל כתבי זכיות הקהל בשלילת העיר ולכן מצאו ידיהם ורגליהם להוציא הפסק הא' שכתבנו להם כעין שאלה כדי לדון עליו אחר שנתבטל ולא סמכנו עליו כלל בשעת מעשה

ויהי מה אפי' פס"ד בקצרה יועיל דלאו בתר רוב דברים ואורך הצעות אזלינן והרי כתב הב"ח אהא דכ' הטור אם אין בידו פס"ד כתב דאי' לפ' כגון שכתב בפס"ד קרקע פ' שלך והספק ביד א' מהם הרי דל"ג תיבות קרי פס"ד ואין אחריו כלום וכ"ש בתר דקם דינא זה י"ב שנים והקונים מוחזקים במקחם ואין פוצה פה מי הוא שיוכל לסתור פס"ד בהבל פיו ובמילי דכדי ולו יהא שנאמר שהרבים לא הסכימו לפס"ד מ"מ כל היכא דליכא לברורי טענתא קם דינא אפילו ביחיד נגד רבים וכמ"ש הרב המאסף בהגה"ט סי' כ"ה וז"ל בדבר שאין בו מחלוקת ולא סוגיא דעלמא באידך ולא הוזכר אותו הדין בפי' ופסק הדיין מס' ונחלקו עליו חכמים אחרים מה שעשה עשוי ואין כאן טעות. ובאות ז' כתב אם טעה במה שאמר נד"ז ל"ד לנדון פ' אע"פ שרבים חלוקין עליו קם דינא וכ"כ אות כ"ה דכל מלתא התלויה בספק ופסק הדיין מה שפסק פסק אפי' יחלקו עליו וכדבריו להדיא פ"א דיני ממונות בעובדא דר"ש ב"ר עם ר' חייא אם אדם עשוי שלא להשביע בנו כתב הרי"ף שם דבמלתא דתליא בס' אף שהסכימו רבים לדעת א' מה שפסק היפך פסק ואין להחזיר וכ"ש וק"ו בזה שאפי' השתא יש כמה פנים לזכות הקהל כמ"ש בפנים א"צ לכפול אם מטעם דעכ"פ אפי' לפי הפסק הא' צריך ליתן מה שגבו ולא שיאכלו הם וימלאו כריסם משוד עניים והאומללים יפרעו בעדם ואף אם יש עדים בכמה גבו מ"מ יכולין לדון בזה לפי ראות עיני הב"ד לפי הנהוג שזהו כמו עדות גמורה וכיוצא בזה כתב הרא"ש והביאו מור"ם בסי' י"ד בסרבן שהוצרך להוציא עליו הוצאות כתב או ישומו לו ב"ד הוצאות וכזה ישלם דכל דהדבר ברור שהוציא או בנד"ז שגבו ודאי שהרי הולכים וגובים כל השנה ומוכרים שוה מנה במאתים בשביל האלסאק'א ועדים מעידים שעולם כמנהגו נוהג ודאי שמין לו בפחות שבשערים ומשלם וכה"ג בסי' קנ"ז ס"ח שאם אמר לו שומו לי בפחות שבשערים שומעין לו וכ"ש שיש לבטל טענותיהם ולחזק השט"ח שביד הקהל מכמה פנים כמ"ש בפנים והיורשים טוענים שיש בידם התראה שהתרו בקהל שאם לא יעזרום לקבול לפני המלך הרי אלסאק'א באחריותם ואין אנו יודעים מה טיבה של התראה זו והקהל לא חשו להשיבם כי הם ישתדלו בזה ודוגמת ענין זה הובא בהריב"ש סי' תכ"ו על יחידים שקנו העזר מהקהל כנהוג ושוב גזר המלך שיצאו כל מי שאינו תושב מהעיר ועי"כ נתמעט גביית העזר ופסק הרב ז"ל דמזלם גרם יע"ש שהאריך. וה"נ בנד"ז שידענו נאמנה שנשארה אלסאק'א בידם ע"ת שנתם בשווקים וברחובות ובמקומות הקבועים למכירתם אלא שמפני שהתחילו חצי רעב היו קצת מהגוים מוכרים בצינעא הדברים ההם והשר היה מעלים עין מהם ואין זה בכלל האחריות ובסוף השנה מה שיצאה מידם הוא דרך רחמנות מהמלך ולא שהוסיף עליהם שום אדם וגם השר אמר שישלימו שנתם אלא כשהיו רוצים להוציא טאבא למדינות אחרות להרויח בעל אלסאק'א היה מעכב על ידם באו' שהיא כעין גניבה שהיא מוכנת לצאת בזמנו והם מוציאין אותה בזמן שבידם ללא צורך ויש ריח לדבריו אף שבדינינו כל מה שיוכל להוציא הלוקח בזמנו מוציא מ"מ כ"ז הוא סכסוך ומניעת ריוח ולא מקרי כלל יציאה מידם

כללא דמלתא דמכל צד נראה שחייבים היורשים וכ"ש במה שכבר נפסק הדין וגבו גבו שאין לבטל פסק הדיינים הקבועים בעירם ובמקומם וקם דינא זה כמה שנים לא מד"ת ולא מה' ד"א ועיין בס' מעשה חייא סי' ט"ו שהאריך והסכים לכל מ"ש וסיים ז"ל ואם הורה הדיין הב' אין הוראתו כלום וכדכתב הר"ן שם ולאו אינו רשאי לחוד קאמרינן אלא אפילו עבר ועשה כן לא עשה ולא כלום אלא אם טעה הא' בדבר משנה וכ"ש בנ"ד שלא הוברר לחכמי הדור דטעה הא' ובנ"ד אפי' טעה בדבר משנה קם דינא אחר שקבלוהו עליהם וכו' ונגמר הדין דאין החייב יכול לחזור בו כ"ש לדיין להכריח וכדכתב הרמב"ם וכו' ע"ע וכ"ז מלבד המנהג הפשוט בעירינו זאת שכל דיינים המתמנים מקבלים אותם הקהל עליהם בין לדין בין לטעות אפי' אם ח"ו יטעו דינם מקובל ומרוצה כל עוד שלא חזרו בהם הם עצמם ונר' לדעתם שכך הוא הדין והאמת כדבריהם יש לפסוק אפי' אם לא נר' הפסק ההוא לדיינים אחרים שבמקום אחר והמנהג מיוסד על אדני פז דברי הש"ע סי' כ"ב ס"ה בהגה ע"ש בסמ"ע וש"ך ולרח"פ והשו"ב ויציב ונכון וקיים:. וחתו' החה"ש הדה"מ כמוה"ר יקותיאל בירדוגו נר"ו וכמוהה"ר רפאל בירדוגו נר"ו ונתקיי' לנו חתי' כראוי ולרח"פ ואמת ויציב וקיים

ובאלול התקנ"ו הובא לידי פסק הנ"ל ע"י כתב החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול סירירו נר"ו ונדרשתי ממנו לחוות דעתי ע"ע מכירת ב"ד שלא בהכרזה הבא באחרונה וכתבתי ע"ז דכל שראו ב"ד צורך שעה למכור בלא הכרזה מה שעשו עשוי ונסמכתי על דברי הרב המאסף בסימן ק"ט הגהב"י אות י"ג שכתב משם מהר"ש יפה דאפי' במקום שנהגו להכריז אם ב"ד או אפוטרופוס ראו שלא להכריז וכו' הרשות בידם יע"ש: ולא כתבתי מעין הראשון שלא נדרשתי עליו ועכ"ז רמזתיו בתחילת דברי שכתבתי דברים ברורים הם שאין אחר מעשה ב"ד כלום ויש לנו לדון שכל מה שעשו עשוי ע"כ, ואז נכנסתי בענין ההכרזה וממאי דחזינא נמי לב"ד אשר קדמוני וסמכו ידיהם על הפסק ההוא שלא הזכירו מענין הראשון כלל סובר הייתי שלרוב פשיטות הענין לא ניתן ליכתב דודאי דבריהם האחרונים עיקר והראשונים יפלו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והמה ראו מרוח מבינתם לבטל הפסק הא' אשר נסדר ע"פ הכת האחת מחמת שבאה הכת שכנגדם וחקרום בטענות ובראיות מחודשים כשעמדו לפניהם לדין ב' הכתות וסתרו הדין הראשון וחזרו וחייבו הקונים לפרוע דמי שטר מכר האלסאק'א במושלם ועשו מעשה בשומא והורדה לקרקעותיהם ונמכרו הקרקעות ע"פ ב"ד כמו שמפורש בהצעת שטר מכר הנ"ל ויש לנו לדון שכל מה שעשו ב"ד עשוי ומשנה שלימה שנינו בר"ה פ"ב דכ"ה ע"ב אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד