אבני שיש קסד

גם ראינו שטר מכר שבו מכר הר"א ביטון הנז' כל קרקעותיו לבני קהלינו י"ץ, גם ראינו פס"ד שפסקו בדי"ץ לחייב לקונים האלסאק'א הנז' בדמי האלסאק'א, והגם שכתוב ביד יורשי הר"ש עטייא הנז' פס"ד לזכותם לפוטרם הם ושותפיהם מדמי האלסאק'א נשאו ונתנו בדבר בדי"ץ ופסקו להם לחיוב כמו שראינו כ"ז כו"ח ומקויים כראוי ביד בני קהלינו

וס"ל נמ"ך לימים שעברו כתבנו פסק כעין שאלה ביד יורשי ה"ר שלמה עטייא ואברהם ביטון ושותפיהן שקנו האלסאק'א די טאבא ש"ש תק"ם מאת בני קהלינו בסך ששת אלפים מתקאלים וחמש מאות מתקאלים ופטרנו אותם מלפרוע החיוב רק כי יתנו לקהל מה שגבו וישבעו שבועת בן בית והיו יסודות הפסק ההוא מב' טעמים. א' מפני שנתמוטטה בידם האלסאק'א מחסרון מושל ונתרבו המוכרים שהיו מוכרים טאבא ולכיף וכו' והם לא קנו אלא ע"ד שלא ימכור שום אדם זולתם ובלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו למכור החקים הנז' וכיון שלא קנו מאת המלך אלא מאת הקהל א"כ כשנתמוטט' נתמוטטה לאחריות הקהל ויש לנו ראיות ע"ז והרחבנו הדברים שם כמשו"ח בידם. והטעם הב' מפני שהתנו עמהם הקונים שאם תצא האלסאק'א מידם בתוך זמן קנייתם שהמכר בטל מעכשיו ותשאר לזכות הקהל ויתנו לקהל חשבון כל מה שגבו אחר שישבעו בנק"ח וכתבנו שם שהתנאי הנז' לא נתקיים לפי שעכב עליהם השר שהיה בימים ההם שלא להוציא טאבא למקומות אחרים והו"ל כאלו יצאה מידם. על ב' טעמים אלו סמכנו בפסק ההוא וכ"ז כתבנו שלא במעמד הקהל לדין עם הקונים הנז' וגם אנחנו לא החלטנו הדבר לפוטרם רק כעין משו' בד"ת קודם מעשה לקיים הוו מתונים בדין ויהי כי באו ימי הפקודה ימי השילום ששלח אדונינו המלך רח"א לגבות ממון האלסאק'א ונתפסו כל הקהל גדולים וקטנים אנשים ונשים גם לרבות ת"ח ויתומים ואלמנות ותהי צעקה גדולה במח"ז כי נעשה בכל הקהל משפט חרוץ על כך ורצו הקונים להפטר מכח הפס"ד הנז' ויפרעו בעדם בכללות הקהל אשר לא שמעו ואשר לא ראו עמדנו במותב ב"ד של ד' ודקדקנו בפס"ד הנז' וראינו לחייבם מכמה טעמים כנרמז בפנים וכתבנו וחתמנו ביד הקהל שאין לסמוך על אותו פס"ד וטעם לדבר ממה שנשאר בזכרונינו עתה קצת הוא זה שאפי' יהיה דברי הפסק הנז' אמת מ"מ מה שפרעו לקהל וגבו מהם באותו זמן הוא על קו הדין יען כי באותו זמן היה נראה לנו באומדנא דמוכח טובא לנו ולכל יחידי הקהל כי באמת היה עדיין נשאר אצלם אפי' ממה שגבו כפלי כפלים ממה שנתנו רק כי לא מצאו ממה לגבות ואם היו מושיבים ברורים על גביית אסאק'א היו מבררין לפי העת ולפי הזמן ולפי הגבייה הנהוגה לבעלי אלסאק'א שעדיין יש בידם כפלי כפלים ולא היו נפטרים משבועה על דבר גלוי ומפורסם שיעידו עליו עדים בידיעה נאמנה כי המה נתעסקו בכל האלסאק'א ע"ת שנה תמימה בסך ששת אלפים מתקאלים ות"ק מתקאלים ופרעו ממנה סך אלפים מתקאלים וארבע מאות מתקאלים נשאר בידם ד' אלפים מתקאלים ומאה מתקאלים ושערנו הדבר באומד חזק בצירוף כמה דעות להוציא הדין לאמיתו ועלה בידינו שעכ"פ מחוייבים עוד לפרוע כפלי כפלים ממה שנתנו ואין עליו שום שבועה ולזה לא פנינו אל הפס"ד שבידם ולא סמכנו עליו יען ראינו כי לא מצאו הקהל לגבות אפי' מה שברור שחייבים ואין בו ספק להיות נדון בשבועה כפי הפס"ד שבידם כי עדיין לא הגענו לחצי שיעור מה שחייבים ודאי עד שנכנס בפס"ד לראות בשעת מעשה אם הוא חזק לעשות בו מעשה או לא, עוד זאת צ"ל שאע"פ שהפסק שפסקנו להם בראשונה חתמו עמנו ב"ד אחרים מהם הלכו למנוחות ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג הם סמכו על דברינו ועכשיו נתבוננו וראינו שיש בפסק ההוא כמה תיוהי א' שעכשיו האיר ה' עינינו וראינו ודקדקנו בשטר המכר שבידם שלא היה מצוי בידינו בעת שכתבנו להם הפסק ההוא ובו כתוב לאמר שמכרו להם הקהל כל כח וזכות שבידם עכ"ל, ולשון זה מוכיח שלא מכרו להם אלא הכח והזכות שבידם ואף שנתמוטטה בידם מחמת חסרון מושל לא נתמוטטה כ"כ כי עדיין שליטים בה ואין זולתם וסו"ס מזל הקונים גרם ונסתחפה שדה שלהם שלא מכרו להם הקהל כ"א כח וזכות שבידם וע"ד כן נכנסו הקונים תחתיהם. וגם התנאי האחרון שאם תצא מידם אפי' בסוף השנה שלא יפרעו הלוקחים כ"א מה שגבו וישבעו בנק"ח ע"ז השיבו בני קהלינו שמעולם לא יצאה מידם ומה שעיכב על ידם השר לא זוהי יציאה כי היו עדיין נושאים ונותנים כבתחילה רק שהשר להנאת עצמו היה דורש שבמלאת השנה שתכנס בידו תהיה הכנסה מרובה

באופן שמג' טעמים אלו נראה שחייבים הקונים ולפחות דפחות מה שכבר גבו גבו ואין עליהם שום חזרה הא' ממה שנתברר לנו בירור גמור בשעת מעשה שעדיין יש בידם מממון האלסאק'א אפי' נדון אותם ע"פ הפסק ההוא כמ"ש, ב' שגם הפסק ההוא לפי מה שנתברר לנו משטר המכר שכתוב בו בפי' שמכרו להם כל כח וזכות שבידם מש' שהכניסום במקומם ותו לא, והו"ל זה כעין הפסד וכמו שהפסד לאחריותם כך התמוטטות לאחריותם והגם שכתוב בשטר פיטומי מילי שלא ירים איש את ידו וכו' זהו ביאור לבד מה שקנו הוא זה ולא תנאי שיתבטל המכר בכך ואין על הקהל שום אחריות של התמוטטות. גם התנאי שאם תצא מידם וכו' ידענו נאמנה שלא יצתה כלל מידם ומה שעיכב השר על ידם אינו אלא סכסוך ומניעת ריוח ולא ע"ז כוונו הקהל והיציאה היא אם יגזור המלך שתצא מידם לגמרי וירשו בה אחרים כמנהג המלך שאם יהיה מי שמוסיף על הא' מוכר לו וחוזר מהא' משא"כ בנד"ז שלא יצתה כלל מידם ועדיין היו נושאים ונותנים בה כמנהגם אלא שבזמן מועט כמו חדש ימים או פחות היה השר מעכב על ידם שלא יוציאו טאבא ולכיף למקומות אחרים אך בשווקים של המדינה עצמה וכפרים הסמוכים הם היו נו"נ ואין זולתם. כללא דמלתא שההורדה שהורדוה הקהל לקרקעות הקונים הנז' ההורדה הנז' קיימת וחזקה כראי מוצק כיון שמשנה ראשונה זזה ממקומה שהוא הפסק הא', וגם אדרבא חייבים הנשארים חיים לפרוע הנשאר משט"ח של הו' אלף ות"ק מתקאלים אם תשיג ידם וע"צ החמלה ימחלו להם בני קהלינו על המרבה בשליש מהשטר ויפרעו ב' שלישים כי מן הדין הגמור חייבים בכל השטר ולראיה ע"ד אמת ח"פ שלהי סיון תקנ"ו לפ"ק והשו"ב וקיים

הואלנו לבאר מ"ש העדים בפנים בשטר המכר שנשאו ונתנו ב"ד בדבר ופסקו להם לחיוב לא נשאר בזכרונינו היטב כיצד היה החיוב וקרוב לודאי שהוא מפני כמה דברים והוכחות שבררו בפנינו הקהל ע"י עדויות סתירת דברי הקונים אסאק'א ובפרט שהיה הדבר קרוב והיו יכולין להביא עדים ע"כ פרט ופרט גם על מה שגבו מהאלסאק'א וכיוצא ולזה י"ל דמיד זה ודאי זכו הקהל דכבר נודע מאי דאי' בגמ' ס"פ יש נוחלין הלכתא לא חיישינן לב"ד טועין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ואחר שהפסק הא' לא היה אלא כעין שאלה ושלא בידיעת הקהל רק בגניבה מהם והספק שבשעת מעשה הוא העיקר וז"ל הרמב"ם ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אלא מחזיקין אותם בחזקת בקיאין שלא יטעו עכ"ל, והובא בטור סי' מ"ו יע"ש, וז"ל הרא"ש הובא בב"י סי' י"ב וז"ל למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שכבר נפסק בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומה שטען שפסק הדיינים בטל וכו' דברי הבאי כי כיון שבאו בע"ד לפניהם קבלום ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר עכ"ל, ועוד שם כתוב בתשובה שבס' חז"ה ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין ב"ד רשאי לשמוע