אבני שיש קסא

אלא לעמוד על האמת מה שהוא אמת ולומר דבר בשם אומרו אבל לאותובי דברי הר"ן אהדדי נאמן הוא הנ"י עלינו שהר"ן כתב כן ושפיר מותבינן מיניה אמאי דכתב הר"ן עצמו בפ' השו' ובתשו' סי' מ"ח דיש תקנה בביטול כללי ע"ש, אלא דאנא זעירא דלינא חספא ומשכחנא מרגינתא דמי הכריחנו לומר שכל אותו הלשון הוא לשון הר"ן כדי לאותובי דבריו אהדדי כיון דאפשר לנו לומר דהאי סיומא דמסיים לפיכך נ"ל וכו' שיש בו סתירה לדברי הר"ן אינו לשון הר"ן אלא הנ"י דידיה אמר לפיכך נ"ל וכו' ואיש על מקומו יבוא בשלום תדע שכן הוא שהרי הנ"י תחילה כתב מדנפשיה וז"ל ומיהו אם מסר מודעא על כל הביטולים שיבטל אין כל אותם הביטולים כלום לפי שמסר מודעא על כולם וא"א לבטל מודעתו הלכך כל שמסר מו' על כל הביטולים וידעינן באונסיה לא הוו זביני וכ"כ הרמב"ם בפיו"ד מהל' מכירה עכ"ל: הרי שלל בדבריו דבמכר לא מהניא תקנת הביטול והביא ראיה שכ"כ הרמב"ם וכוונתו מדלא כתב הרמב"ם שום תקנה במכר אמינא דאין תקנת הביטול מועיל במכר וכסברת הרלב"ח וסיעתו דחלוק מכר מגט ומשום די"ל דפיסול עדים מיהא מועיל כסברת הרשב"א הוצרך להביא דברי הרשב"א ודברי הר"ן דשדי בהו נרגא שלא להניח פתח תקוה במכר לא תקנת ביטול להרמב"ם ולא תקנת פיסול להרשב"א ואז מצא מקום לסיים סיום כללי וכתב ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא על המכר ועל כל הביטולים שיעשה ואף על פיסול העדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה ע"כ, ואתי שפיר מה שכלל בהאי סיומא ביטול ופיסול דשניהם הוזכרו בדברי הנ"י אבל כשנאמר שהכל דברי הר"ן שכתב כן על הרשב"א הו"ל לסיים בפיסול לבד דמיירי ביה הרשב"א ולא בביטול שלא נזכר בדברי הרשב"א אלא ודאי דברי הנ"י הם שסיים מדנפשיה ואין כאן סתירה לדברי הר"ן ותירוץ נכון הוא למודה על האמת וא"כ זכינו מן הדין דדברי הר"ן בפ' השולח ובתשובה סי' מ"ח עמד טעמם בם וריחם לא נמר דכל שעשה ביטול כללי המודעא בטלה והפשרה קיימת, ואפי' את"ל שזה הלשון כולו הוא לשון הר"ן ודברי הר"ן ודאי פליגן אהדדי ומוקמת חדא בגט וחדא במכר מ"מ לא יורע כח בעל הפשרה משום דתירוץ זה אינו אלא לשיטת הרלב"ח וסיעתו שאומרים שהגט חלוק ממכר אבל לסברת מהריב"ל וסיעתו דגט חמיר וכ"ש מכר אין תירוץ זה כלום ומצי המוחזק בפשרה לומר קים לי כמהריב"ל וסיעתו דאין חילוק בין מכר לגט ואף אם ישארו דברי הר"ן סותרין זא"ז מצי המוחזק למימר הביא ראיה דסברא זו דאין ביטול מועיל נאמרה באחרונה והדר ביה הר"ן מקמייתא וכשאינו מוציא ראיה ממילא יעמוד בפשרה שלו

ומ"ש ב' תשובות בדבר חדא דרוב הפוסקים האחרונים ס"ל דתקנת הביטול דהרמב"ם בגט לא מהניא במכר וכו' אחר המחילה הפרזת על המדה דמי עלה שמים וירד למנין הפוסקים להכריע ולומר כי רבים הם בעלי סברא זו מבעלי סברא זו ומי יודע איזה סברא מינייהו דקיימא ברוב בנין אע"ג דליתה ברוב מנין ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה ועוד דאטו זוטרתי היא הכת המחזקת בסברא זו דביטול מועיל במכר כמו בגט מק"ו וראש הממשלה בסברא זו הוא הה"מ נאמן ביתו של הרמב"ם אשר נכנס בחדרי ספריו וגילה כל סתריו שכתב בסוף פיו"ד מהל' מכירה על הדין שכתב הרמב"ם שם הלכה ח' דמהני ביטול למודעא דמכר שהוציא הרמב"ם דין זה מההיא דערכין דכ"א ס"פ האומר דכי בטל להמודעא איבטלה לה אפי' בגט וכ"ש במכר וכ"כ כל המפרשים עכ"ל קרי בחיל דילפינן מכר מגט מק"ו ומר"ן הק' שהביא דבריו בב"י לגלות על מקור דין זה ודאי דסובר כן דילפינן מכר מגט וכי היכי דלמד הרמב"ם דין ביטול מודעא דמכר שלא נזכר בגמ' מדין ביטול מו' דגט שנזכר בגמ' אנן נמי נחזיק בשיטתו ונלמד דין ביטול מודעת הביטול דמכר שלא הזכיר בהל' מכירה מביטול מו' הביטול דגט שהזכיר בהל' גירושין ונאמר בפה מלא שסמך בהל' מכירה על מ"ש בהל' גירושין ומה גם שכתבו הפוסקים שדרכו של הרמב"ם לסתום דבריו במקום א' וסומך על מ"ש במקום אחר וכתבו שאין להוציא דין ממה שהרמב"ם מביא דין א' במקום זה ולא הביאו במקום אחר עיין יד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ה' ו' יע"ש, ובזה צדקו דברי מהריב"ל וסיעתו דקיימי בשיטת הרמב"ם עצמו למילף מכר מגט מק"ו וכמה אנהרינהו לעיינין הרב הגדול מוהרדב"ז בישנות סי' נ"ד להחזיק בסברא זו וכתב על החכם שרצה ללמוד מדברי הרמב"ם דחלוק מכר מגט וז"ל וזה מבואר הטעות שהרי גבי גיטין א"צ מסירת מו' וגבי מכר צריך מסירת מו' משמע דגט חמיר ממכר ואפ"ה יש דברים בגט שמבטלין המודעא אם מסר מו' כ"ש לגבי מכר שהמו' היא הכרחית ואם לא מסרה המכר קיים שיועילו הדברים שמועילים בגט וזה ברור לבעלי העינים עכ"ל יע"ש שהאריך בראיות וגם הוא מילדי ביתו של הרמב"ם שכתב הרב בעל שם הגדולים שחיבר פירוש על הרמב"ם בכל מקום שלא פירש הר"מ יע"ש ואם על רוב מנין תדרוש הרי יש עמהם אגודה של חכמים ושל סופרים מהריב"ל בח"ג סי' כ"ח ומהר"י אדרבי סי' רל"ז גם הרב מהר"א די בוטון בלחם רב סי' קע"ח הכריע עמהם גם הרב דרכי נועם בחח"מ סי' ט"ז כ"כ בפשיטות ונתן טעם למה לא כתבה הרמב"ם לתקנה זו בהל' מכירה יע"ש, ואחרון הכביד הרב מטה אהרן חלק ב' שאלה ס"ב הכריע למינקט בסברא זו עיקר וז"ל ואע"פ שהרב מהרל"ח בסי' ל"ד נראה שדעתו לומר דהאי תיקון דהרמב"ם לא מהני אלא לענין גט ולא לענין מכר מ"מ אחר שהכרעת מהריב"ל ומהר"י אדרבי וגם מוהרדב"ז בסי' נ"ד הסכים דכל מה שכתב הרמב"ם בגט ה"ה במכר גם הרב מהר"א די ביטון בסי' קע"ח הכריע כן עמהם ראוי להסכים והכי נקטינן וכ"ש דהוא לאוקומי ממונא עכ"ל, הרי מפורש בדברי הפוסקים דאדרבא נקטינן כדעת מהריב"ל וסיעתיה דאין חילוק בין מכר לגט ובטלה דעתינו אצל דעתם הרחבה

ובר מן דין אפי' אם באו דברי הר"ן מפורשין בשבעים לשון דחלוק מכר מגט ולא מהני תיקון הביטול למכר מ"מ הרי גדולי המורים הרשב"א והרא"ש ורשב"ם ורבינו יונה ורבותיו סוברים דמהני ביטול, וכבר למדונו רבותינו בעלי התקנות דלכל מקום אשר יפנה הרא"ש אחריו אנו הולכים אי לא פליגי עליה הרי"ף והרמב"ם והכא דפליג עליה הרי"ף לחודיה ובדברי הרמב"ם אין הכרע כוותיה דהרא"ש נקטינן ומה גם דיש עם יד גדולה וחזקה מגדולי המורים, והטוב והישר להשוות גם דעת הרמב"ם עמהם כדעת מהריב"ל דמהני ביטול במכר כמו בגט אפי' במוסר מודעא על הביטול אבל להשוות הרמב"ם עם הרי"ף ורב האי הוא בלתי אפשר כמ"ש מר"ן ב"י דלדעת הרי"ף ורב האי אעפ"י שביטל מוד' המכר אינו כלום, והרמב"ם כתב בפירוש העידו עליו עידי המכר שביטל המו' הרי המו' בטלה יע"ש, ולעשות הרמב"ם דעת שלישית אפושי פלוגתא לא מפשינן

ומ"ש ועוד אפי' את"ל דס"ל להר"ן דאין לחלק בין גט למכר וכו' מ"מ הרי דברי הר"ן ברור מללו דלא חשיב הר"ן ביטול כולל אלא תקנת הביטול שזכר הרמב"ם בגט אבל ביטול מודעא ומו"ד לא חשיב ביטול כלל וכלל

ואנא אמינא גם זה מן התוכחות דאיך לא שלטה עינו עין הבדולח אפי' בספרים שיד כל אדם ממשמשת בהם שהרי כתב הרב ב"ש בסי' קל"ח סק"ד והביאו הבאה"ט סקי"ב דאין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מו' ומו"ד וכו' לבין שאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכן משמע מהרא"ש וכ"כ הב"י וד"מ יע"ש. והראיה שהביא כת"ר מלשון הר"ן אינה אלא ראיה לסתור שמשמעות דברי הר"ן בבירור הוא דאין חילוק בין הלשונות וכך הוא דבריו מ"ש לפי שאם לא אמר