אבני שיש קנט

ודייק לישניה שכתב ולפיכך נ"ל ואלו מהר"ן יצאו הדברים וסיום דברי הר"ן הם לא היל"ל אלא ולפיכך כל היכא דידענו ודו"ק, אלא ודאי דברי הנ"י הם דסובר דקושיית הרשב"א על תקנת הרמב"ם וקושיית הר"ן על הרשב"א אינו מן היישוב כלל ותצא דינ'ה לדעתו דאין תקנה אפי' במכר דמידי דממונא וכ"ש בגט דמלתא דאיסורא, אבל לדידן דקו"ל דמהניא תקנתא בגט כ"ש במכר

ודע שהרב המוסמך מהריט"ץ בסי' קפ"ט כתב שדברי הרשב"א נכונים בטעמם ולא חלק עליו הר"ן בהיכא דעידי המו' עצמן הם עידי האונס דכיון דפסלם אין כאן עידי אונס ודברי הר"ן אינם אלא בהיכא דאנן בי דינא ידעינן באונסיה שמחמת האונס פסל העדים ואין אנו צריכין לעדות העדים שפסל ודייק מהאי לישנא שכתב הנ"י ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מו' וכו' משמע דאנן בי דינא הוא דידעינן באונסיה ולא עידי המו' דא"צ לעדותם יע"ש

והשתא דאתינא להכי מה טוב ומה נעים לומר שהם דברי הנ"י עצמו כדכתיבנא ונאמר שהטיל כעין פשרה בין הרשב"א להר"ן ולא שהר"ן והרשב"א מודים אהדדי דהא הוכחנו לעיל דודאי פליגי כדמוכח מתשו' הר"ן הנז"ל יע"ש

והרב לחם רב בסי' קע"ז כתב וז"ל זאת ועוד עידי האונס היכן הם אם תאמר עידי המודעא שאמרו שהכירו באונסו הרי פסלם ע"ע ולדעת הרשב"א וסיעתו דעדים אלו פסולים הם ואין כאן עדים מעידים על האונס ויכול המוחזק לומר קים לי כהרשב"א וסיעתו עכ"ל ולפ"ז סיוע דאית לן מדברי הרב ל"ר הוא לומר דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרשב"א וא"כ המוחזק בפשרה יאמר כן אלא דאין אנו צריכים לזה בנ"ד דאיכא תרתי דמהני לדברי הכל וכדכתיבנא ולא ידענא מאי סייעתא מביא הח' הפוסק מדברי הרב ל"ר שהביא מ"ל בקיצור שהרי לא כ' דאין כאן עידי אונס אלא לס' הרשב"א ודו"ק

ומהשתא קם דינא שהפשרה קיימת והמודעא בטלה ואין אנו צריכין לכל אותם הסעיפים והפארות שהביא החכם הפוסק שהם כאומר אם תמצי לומר אלא משום דטרח ביו"ד אצבעותיו להשיב ע"כ הפרטים אזלינן בתריה

ומ"ש דלפי האמת לא היה שם אונס, הם דברים של טעם דאם הכריחוהו לעשות מה שישראל אומרים לו להיות ציית דינא לא הכריחוהו על הפשרה ומנפשיה עביד פשרה, גם מ"ש לתמוה על חכמי מקנאס דסתרי דבריהם אהדדי אמינא ודאי שדבריהם הראשונים עיקר עפ"י הדין דקי"ל בסי' פ' ס"א דכל מי שטוען חוץ לב"ד יכול לטעון אפילו לסתור טענתו הראשונה וגמ' ערוכה היא בפ' חזקת הבתים ד' ל"א אמאי דאתמר התם נהרדעי אמרי דאינו חוזר וטוען אומר התלמוד אומר נהרדעי היכא דאישתעי מילי אבראי ולא טען ואתא לבי טען וטען דטוען וחוזר וטוען מ"ט עבוד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא ועיין פרשב"ם וז"ל הרא"ש והיכא דאישתעי מילי אבראי וכו' דחוזר וטוען אפילו סותר כל דבריו הראשונים מ"ט עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד כדי שלא יחשוב שכנגדו תשובה על דבריו ובמזיד טוען טענות אחרות להטעותם. אבל אם הודה לפני עדים ואמר הלא אתם עדי ושתק לאו כל כמיניה לסתור הודאתו שלא הי"ל לשתוק כשאמר שכנגדו אתם עדי אלא הי"ל להשיב לא נתכוונתי אלא להשטות בך הרי מבואר דכל הודאה שמודה חוץ לב"ד ולא אמר הלה אתם עדי והוא שתק דאין ממש באותה הודאה אפי' כשטוען בב"ד הפך הודאתו ואדרבא להטעות שכנגדו אומר במזיד דברים אשר לא כן להטעותו ולשטות בו ואפילו אינו טוען משטה אלא להד"מ אינו כלום כדקי"ל בסימן פ"א אפי' לא טען משטה אלא להד"מ פטור דמילי דכדי לא דכירי אינשי יע"ש ומאין לומר דאפי' שבועה לא רמיא עליה דהר"א מכל שהיה אומר הר"ח דרוצה לטעון שקר כיון שאין כאן אלא סיפור דברים חוץ לב"ד בלא אתם עדי דודאי אמרי' להטעותו ולהשטות בו אמר כן. ועל מ"ש על דברי חזרת הריב"ע שאמר שאין אחיו זוכר וכו' היא מלתא דלא צריכה כיון שיש בידו ק"ע משלשה עדים אחרים לבד מעדות אחיו מה מקום נשאר למתעקש להתעקש בזה, וצור ישראל ישים בלב חכמי ישראל להסיר מכשול מדרך עמם דקי"ל בסי' ב' דב"ד מכים ועונשים שלא מה"ד ולהפקיר ממון לצורך פרצות הדור ואיך רבני פאס יע"א העלימו כ"כ עין מנדון זה מחמת קורבה והניחו דין זה נע ונד באר'ש ערבה ושוחה ונפקי מיניה כמה קלקולים מעינוי הדין ועוות הדין והרי כל העולם מימיהם הם שותים ומי יבוא אחרי המלך משי"ח באשר כבר עשהו הוא וב"ד הצדק לגזור עליהם שכך יעשו וכשל עוזר ונפל עזור ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום הח"פ צפרו יע"א בח' אב הרחמן ש' עושה משפט לעשוקי"ם לפ"ק וקיים

שאול ישועה ס"ט

סימן צ"ד

עוד ע"ע הפשרה שאם באנו לקיימה מחמת שכתוב בשטר הפשרה בביטול כל מודעי וכו' ובפיסול עידיהן וכו' לדעת הרשב"א דס"ל דתקנת הביטול הוא פיסול העדים וכמ"ש החכמים הפוסקים יצ"ו והיא סברת הסמ"ע בסי' ר"ה סקכ"ז שכתב שגם לס' קמייתא שהיא ס' הרמב"ם שהביא מר"ן מהני פיסול העדים אע"פ שמסר מודעא על הביטולים אבל זהו אם לא מסר מו' על פיסול העדים אבל אם מסר מו' על ביטול העדים כבר כתב הר"ן על דברי הרשב"א בפ' חזק"ה והביאו מר"ן הב"י בח"מ סי' ר"ה ובא"ה סי' קל"ד וז"ל ולפיכך נ"ל דכל היכא דידענא באונסא ומסר מו' על המכר ועל כל הביטולים שיעשה ואף על פיסול העדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה כלל עכ"ל ולכן היה צריך לעמוד על שטר המו' לראות אם מסר מו' על הכל אם לאו אם באנו לקיים הפשרה מצד זה, ומה שרצה הח' הפוסק כהה"ר שאול ישועה אביטבול ישצ"ו לומר דהיכא דאיכא תרתי בפשרה ביטול כולל ופיסול עדים דהמודעא בטלה והפשרה קיימת אפי' מסר מו' על שניהם ממ"נ אי כהרשב"א אי כהר"ן וכו', אחר המחילה מכת"ר נעלם ממנו דברי הר"ן במקומם בפ' חזקת שהעתקנו ודברי הב"י שהביאם בשני הטורים בשם הר"ן וכתב עליהם שכ"כ הנ"י שאם מסר מו' על הכל שהמכר בטל ואין לו תקנה ומה שנדחק הח' בדברי הר"ן דפ' השולח והוציא מהם דס"ל להר"ן שהתקנת ביטול בלשון כולל דגט מועיל ג"כ במכר ושביטול כל מודעי וכו' הויא כתקנת הביטול שכתב הרמב"ם בגט שהוא שכל הדברים שמסרתי שגורמין כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים וכו' שתי תשובות בדבר חדא דרוב הפוסקים האחרונים ס"ל דתקנת הביטול דהרמב"ם בגט לא מהניא במכר ומוכרח שגם הר"ן שגילה דעתו להדיא במכר ס"ל דלא מהניא ביה תקנה לבטל המו' דס"ל כוותייהו לחלק בין גט למכר וכמו שנבאר להלן ועוד דאפי' את"ל דס"ל להר"ן דאין לחלק בין גט למכר כדעת מהריב"ל שהביא הח' הפוסק מה שאינו כן לפי האמת לדעת הר"ן מ"מ הרי דברי הר"ן דפ' השולח ברור מללו דלא חשיב הר"ן ביטול כלל אלא תקנת הביטול שהזכיר הרמב"ם בגט אבל ביטול מודעי דמו' לא חשיב ביטול כלל שכתב וז"ל לפי שאם לא אמר אלא שהוא מבטל המו' סתם הרי עדיין לא ביטל מודעת הביטול ואפילו ביטל ג"כ מודעת הביטול שמא מסר מו' על ביטול הביטול ואין לדבר סוף ולפיכך תיקן הרמב"ם שיאמר בלשון כולל כל הדברים שמסרתי וכו' שעכשיו אין ספק שביטל כל מה שאמר שיהא גורם פיסול לגט זה וכו' ע"כ, הרי להדיא דס"ל להר"ן דלא חשיב ביטול כלל אלא בלשון כל הדברים שמסרתם וכו' אבל בביטול כל מו' וכו' לא חשיב ליה ביטול כלל משום דאפשר שמסר מו' על כל המודעות ואין לדבר סוף והחילוק שבין גט