אבני שיש קנו

בנאמנות וכן כתבו אחרים עכ"ל הרשב"א ז"ל וטעמא דהרשב"א ז"ל הוא דהגם דקי"ל שאם מסר מודעא על הביטול מהני לבטל המכר מ"מ שאני מוסר מודעא על הביטול ממי שמסר מודעא על הפיסול דבשלמא אם מסר מודעא על הביטול לא מהני הביטול שיבטל אח"ך משום דהא איכא עדים שהם עידי המודעא עצמם דכשרים הם להעיד והם מעידים שמסר מודעא על הביטול משא"כ כשמסר מו' על הפיסול ואח"ך פוסל עידי המו' א"כ מאן מסהיד ליה שמסר מו' על הפיסול אם תאמר עידי המודעא הרי פסלם לגבי דידיה וא"כ הו"ל כמי שלא מסר מודעא לעולם שהרי אין כאן עדים על המודעא כיון שהמודעא פסולה מחמת עידיה וכוותיה נקטינן

והנה הר"ן ז"ל אחר שהביא הרשב"א ז"ל כתב אח"ך וז"ל והרנב"ר ז"ל כתב שאם מסר מודעא אף על פיסול עדים אכתי לא מהני דאף פיסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל אותם וכבר קדם ומסר מודעא ע"ז ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מו' על המכר ואף על פיסול עדים וכו' הרי המכר בטל ואין לו תקנה. מוכח מדבריו שהרנב"ר חולק על ס' הרשב"א ז"ל ורבים תמהו על ס' הר"ן ז"ל דמאי מהני מסירת מודעא על הפיסול מ"מ כיון שפוסלם מיהת מאן מסהיד שמסר מו' והנ"ל נכון ביישוב דברי הר"ן ז"ל דמיירי כשמסר מודעא בפני שנים על המכר ואח"ך מסר מו' בפני ב' אחרים על הפיסול שיפסול עידי המודעא דאז אפי' אם יפסול עידי המודעא הרי עדים אחרים מעידים שנמסר מו' על הפיסול והמוכר לא פיסל כ"א מו' המכר ולא עידי מו' הפיסול וכפ"ז בנ"ד שפוסל עידי המו' שוב אין לו תקנה דמאן מסהיד שמסר מוד' אליבא דהר"ן ז"ל ותשובת הרשב"א ז"ל הביאה הרב מש"ל בפיו"ד מהל' מכר והביא שם דברי הרב ל"ר סי' קע"ז שכתב וז"ל ותיקון זה מהני אף במתנה אם מסר מו' וכתוב בה שהכירו באונסו וכיון שהעדים פסולים אין כאן עידי אונס עכ"ל. כ"ז כתבתי לפי שיטת העדים שהאונס שעשה כהר"ח ובנו הנז' להר"א הנז' שהביאו משרתי השררה מיקרי אונס, אבל לפי האמת לא היה שם אונס בדבר שהרי הר"ח ובנו הנז' שלחו להר"א הנז' לקיים את כל הרשום בכתב חכמי טיטואן יע"א ואגב גררא יעשו עמו משפט על איזה תביעות אחרים שהיו אומרים לפי דבריהם שצריכים לעמוד למשפט עליהם והר"א הנז' לא קיבל עליו לבוא עמהם לד"ת שתת' והתרו בו במאמר בדי"ץ שאם לא יבא הרי הם מוכנים ומזומנים להביא לו משרתי השררה להכריחו לבא לדין כמשו"ח בשטר ק"ע שביד הר"ח הנז' ובנו ולא שת לבו גם לזאת כל היום ההוא ואז הבקר אור ובנו של כהר"ח הנז' הביא עמו אילי הארץ שהביאוהו לבית הועד ושם תבעו לישבע לו כמו שפסקו לו חכמי טיטואן יע"א וביני ביני נתפשרו ביניהם ומה מקום לאונס בזה אחר שהתרו בו ב"ד לבא ולא בא אדרבא מדינא כופין אותו ע"י גוים לקבל עליו את הדין וכמ"ש הטור בסי' ב' ואם הוא אלם תובעין אותו ע"י גוים ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ודעדיפא מינה כתב הסמ"ע סק"ז שדקדק מדברי מר"ן שלא הביא סיומא דמלתא שסיים הטור ואומרים לו עשה וכו' דס"ל דגם גמר דין יכול לעשות ע"י גוים כ"ש וק"ו בנ"ד דכשסרב לבא לב"ד הכריחוהו ע"י משרתי השררה לבא לב"ד לעשות ולקיים גזר דינם ולא היה שם שום חבטה ולא שום דבר אחר זולת שתפסו בו והביאוהו למקום הועד וגם כשבא לב"ד לא הכריחוהו רק לישבע כמו שנפסק הדין ביניהם או לשלם רק שהסופרים כשראו משרתי השר שתפסו בו והיו מוליכין אותו למקום הועד ובנו שהר"ח הוא שהביאם מכח זה כתבו והכרנו באונסו, ושרי להו דלפי דבריהם אין לך אדם מישראל שיטה שכמו לקבל עליו את הדין שאלמלא מורא השררה איש את רעהו חיים בלעו רק כשרואים את עצמם שאם לא יקבלו עליהם דברי הדיין אזי הרשות ביד שכנגדו להענישו ע"י השררה ואז מיראה זו מקבל עליו את הדין ומה גם שלא תבעו מעולם להתפשר עמו רק לישבע לו ומכח שתקעו עצמם הר"ח ובנו הנז' לשבועה אז נתפשרו כמ"ש כ"ז באורך בשטר הפשרה, וא"כ מי זה אמר ותהי ליחשב דבר כזה אונס, והדיין עצמו שנתן לסופרים רשות לכתוב שטר המו' בהכרת אונס הוא עצמו כתב בכתב ידו אופן האונס שהוא שהביא הר"ח ובנו משרתי השררה להר"א הנז' להכריחו לדין והוא עצמו סבר לה דמלתא כהאי הויא אונס מה שאינו כן כפי הדין, גם מ"ש חכמי מקנאס יע"א דפשרה בטעות היא שרי להו מרייהו ששכחו מה שכתבו והוא שבשנת תקמ"ח לפ"ק שלח לטיטואן יע"א כהר"א הנז' שטר ק"ע מב' עדים שהעידו שאמר להם הר"ח הנז' אני רוצה לטעון טענת שקר על הר"א הנז' ולומר לו ממך קניתי ועפ"ז כתבו פס"ד שפטור הר"א משבועה כיון שהודה הר"ח הנז' ששקר טוען וסיימו בסוף דבריהם שאע"פ שהוא פטור משבועה כפי הדין ראינו לחייבו שבועה אם יסכימו עמנו ב"ד אחר וגם ב' מחכמי מקנאס יע"א כתבו וחתמו שאין זה הדרך פוטרתו להר"א הנז' משבועה כיון שהר"ח הנז' היה אומר דרך שיחה אלא שחייב לישבע הר"א הנז' על טענת הר"ח הנז' וזמן הפס"ד הנז' בש' תקמ"ח לפ"ק ואח"ך בחדש חשון ש"ש תקמ"ט לפ"ק תבעו הר"ח לישבע ונתפשרו בעד השבועה הפשרה הנז' אלא שהר"א הנז' הניח הדבר שמור ומונח עד ששכחו החכמים הנז' מה שכתבו כבר ושלח להם מחדש השטר של ק"ע וכתבו לו שכפי זה הוא פטור משבועה ולא זכרו דברות קדשם אשר כתבו בראשונה לחייבו שבועה אפי' אחר העדאת העדים ובודאי שלדבריהם הראשונים שומעין שהיה קרוב לזמן מחלוקתם ופסקו להם כפי ראות עיניהם וכפי מהות עניינם שהיה הכל ערוך לפניהם ופסקו להם מה שפסקו כפי אומד דעתם בזמן ההוא אלא שהר"א הנז' רימה ב' בתי דינין ב"ד של טיטואן יע"א וב"ד של מקנאס יע"א שהסתיר פס"ד הראשון מהם שבו חייבוהו שבו' אפי' אחר העדאת העדים עד שנתיישן הדבר ושכחו מ"ש כבר וחזר ושאל מהם השאלה ההיא עצמה, ובר מן דין הרי כתוב בשטר הפשרה עצמה שנקוש"ח על הפשרה ההיא בלי למימר שוגג הייתי או אנוס הייתי או מוטעה וכו' הרי שקבל ע"ע בש"ח שלא לטעון טענת מוטעה ולא טענת שוגג וכו' וא"כ היאך יכול לטעון טענות אלו אחר שנשבע שלא לטעון אותם והגם שגילה דעתו מקודם על הפשרה והמו' היתה בש"ח מ"מ לא מהניא רק לגבי הפשרה עצמה אבל לגבי מה שנשבע שלא לטעון טענות אלו ע"ז לא גילה דעתו וא"כ היאך יעבור על שבועתו לטעון טענות אלו. ומה שטען הר"א הנז' שמ"ש חכמי טיטואן יע"א שדעתם מסכמת לחייבו שבועה אז יסכימו ב"ד אחר כוונתם היה על חכמי ודייני פאס יע"א. טענה זו מהבל תמעט לפי שלא הלכו מתחילה לטיטואן לדון שם רק מפני שהיו ב"ד שבעיר קרובים לב' הכתות קורבה הפוסלת דאל"כ כל א' וא' מהם היה כופה חבירו לדון בעירו ולא יוציאו ר' על מנה ושאר הדיינים שהיו בעיר עדיין לא ניסו ללכת באלה כי בו בפרק נסמכו ועדיין לא היה להם יד ושם בדיני ממונות וכשעמדו פעם א' לפניהם לדין אח"ך חייבו להר"א הנז' ממון לא שבועה ובודאי שלא כוונו בדבריהם אלא על חכמי עיר אחרת והם הם חכמי מקנאס יע"א דבהסכמתם סגי. ועוד אפי' נודה לדבריו שכוונתם על חכמי פאס הרי שם נמצאו ושם היו בזמן התביעה והיה לו להראות להם הפס"ד ההוא לראות אם יסכימו או לא. ועוד שבשטר הפשרה כתוב שהיה מצוי עמהם החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול סירירו נר"ו והוא היה מכלל הפשרנים ואם איתא שלא הסכים על השבועה לא הי"ל לפשר עמהם כיון שאין כאן עסק שבועה כלל באופן שלא ראיתי לטענה זו לא שורש ולא ענף ויש מקום להאריך בביטולה מכמה אופנים אלא במ"ש יש בו די והותר

ומעתה נבא להשיב על דברי כהריב"ע הנז' דמ"ש על הפס"ד של אחיו שכיון שאינו זוכר הענין אין כאן