אבני שיש טו

ומה גם דאפילו לדעת הי"א קמא יודו דכל שעשה מעשה מחודש והחזיק יש לו חזקה כדכתב הרב המאסף בסי' ק"ה בהגה"ט סי' ט' ובנ"ד היתה העליה הנז' עליה א' בזמן המשכונה כמבואר בלשון שטר המשכו' ואח"ך חלקוה לשנים כל ימי מס' הנז' וכל ימי יורשיו ועיישא ובעלה הנז' כשחדשו בניינה החזירוה לקדמותה לעליה אחת ואע"ג שכתב מור"ם בהגה בשם אגודה דאין מחזיקין בנכסי קהל אין כן דעת מר"ן שהשמיטה שהרי בב"י הביא לשון האגודה וכתב עליו ולא נהירא יע"ש * ואף אם היתה שנויה במחלוקת מחזיקינן לה ביד המוחזק בה כדכתב הרב המאסף בסימן רמ"ט בהגהות הטור אות נ"א דהמחזיק הוא המוחזק ולא מרה קמא יע"ש

כל זה שכתבנו לענין דינא להשיב על דבריהם אבל לקושטא דמילתא אין אנו צריכין לכל זה שיודע אני בידיעה נאמנה שכשנלב"ע מסעוד ן' סיסו הנז' קודם חלוקת יורשיו ערערו על יורשיו הקהל ומינו להר' יצחק ן' שטרית מורשה ונדונו לפני הרה"ג משי"ח הרב תנא דבי אליהו זכור לטוב ופישר ביניהם במה שלקחו הקהל הב' עליות שבהאלפוקי הנז' ונתנו להאלמנה והיתומה דבר מועט ונשארה חזקת הב' עליות הללו והזכות שתשאר להם אחר פדיון המשכונה מהגוי לזכות היורשים הנז' ונכתב השטר בחת"י משי"ח וכהה"ר מרדכי הלוי ז"ל ן' חסדאי ואין לי ספק בדבר ונומיתי להם שימצאו השטר בבית הר' יצחק ב"ש, ובקשו ומצאו שטר הרשאה שהרשוהו הקהל לדון עם היורשים ועכ"ז להיותם סרבנים ואינם רודפי צדק לא הטו אוזן לשמוע ולקבל האמת אפילו בדבר שאפי' יזכו בדינם אין כאן הנאה של כלום שהרי צריכין לתת תק"ם דמי המשכונה וההוצאות הראשונים ושניים לא יפחתו מסך תק"ם אחרים ואין העליה שוה כדי כל הסך והאריכות בזה אך למותר

ע"ה שאול ישועה **((עיין הסמ"ע וש"ך וב"ח שכת' הפך מזה יעו"ש. עמרם אלבאז

))** סימן ז'

טופס והעתקת פס"ד וז"ן הן היום בא לפני הר' ימין ה"ן ארוואץ מתושבי מקנאס יע"א והגיד לי מעשה שהיה כך היה שמתה אשתו של הר' ימין הנז' ונתאלמנה אחות אשתו הנז' ואחות אשתו יש לה בת יונקת שהניקה אותה שנה א' ואחר שנתאלמנה הביא אותה ימין הנז' לביתו וניזונית היא ובתה משלו והניקה לבתה עוד ב' חדשים וגמלתה בתשלום י"ד חדש וזה כמו ד' חדשים משגמלה את בתה ורוצה הר' ימין הנז' לישא אחות אשתו הנז' והוא אינו יכול להתאפק להתעכב עד תשלום כ"ד חדשים כי י"ל בנים וטפולם מרובה ולכן רצה לישא אחות אשתו כי היא תקנת ילדיו כיון שהם קרובים והיא גברא דאמיד בנכסי האם יש תקנה בדבר לישאנה עכשיו אחר שגמלה את בתה שהבת היא בריאה בגופה שעברו עליה ד' חדשים משגמלתה שעם היות שעדיין לא נשלמו הכ"ד חדשים אם יכול לישאנה או לא, ולכאורה היה נראה דנד"ז בכלל מ"ש מר"ן גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תנשא. אבל האמת יורה דרכו דבשנים שעברו כבר התרתי מעשה שבא לידי מעין זה והוא דאירע במתא צפרו עובדא באשה אחת שנתגרשה מבעלה והיא מעוברת והלכה ונתארחה אצל אחותה ואחותה ג"כ היתה מעוברת וכשהגיע זמן לידת אחותה ילדה זכר ומתה אח"ך והניחה הבן ולא מצאו לו מניקת ואח"כ ילדה הגרושה בת והיתה מניקת בתה ובן אחותה והיתה ניזונית על שלחן בעל אחותה כ"ז ההנקה והניקה בתה ובן אחותה י"ד חדש וגמלתם לשניהם בתה ובן אחותה לפי שבעל אחותה רוצה לישא הגרושה שהיא אחות אשתו והוא אינו יכול להתאפק מלישא אשה ע"ת כ"ד חדשים דאל"כ ילך וישא אשה נכרית ויוליך בנו אצל אשה נכרית ולכך גמלתו בזמן הנז', והנה מר"ן באה"ע סי' י"ג פסק כהי"א אפי' נתנה בנה למניק' או שגמלתו תוך כ"ד חדש לא תנשא, והיה נראה לכאורה דנד"ז הוא בכלל מ"ש מר"ן גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תנשא. אבל צריך לחקור ולדרוש בנד"ז שהיתה מניקה בתה ובן אחותה ביחד וגמלתם ביחד ובעל אחותה הוא משגיח עליהם ביחד והויא בת זאת כאלו היא בתו וחס עליה כבנו ומותרת לינשא לו או לא, והנה ראיתי מ"ש בגמ' פ' החולץ דמ"ב וז"ל לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת ואם נשא יוציא וכו' אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ואי מינסבא דלמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלא ליה אי הכי דידיה נמי (פי' גם אשתו מניקה יהא פורש ממנה מהאי טעמא), דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב, דידה נמי ממסמסא ליה וכו' לא יהיב לה בעל ע"כ, נקטינן דיש לחלק בין אשתו מניקה ואע"ג דאי' חששא דלמא מעברא ומיעכר חלבה אפי"ה אינו פורש מאשתו משום דאביו חיים עליה וממסמס ליה בבצים וחלב וחיו יחיה יותר מההנקה, וא"כ הכא בנד"ז שהיתה מניקה בן בעל אחותה עם בתה ביחד וגמלה לבן אחותה בהדי בתה ברצון בעל אחו' ודאי אי מעברא ומיעכר חלבה רחמי האב על הבן ונותן לאשה שתנשא לו להאכיל לבנו במקום ההנקה דברים המפטמים אותו ואגב היא מאכלת את בתה דברים הראויים לה במקום הנקה דברים המספיקים לבתה ולבן אחותה, ואין לו' דדלמא יתן לה דברים בצמצום המספיקים לבנו להחיותו ולא יתן לבתה ותמות ברעב, מי שאומר זה אינו אלא כסיל וגם אנכי אעננו משום ענה כסיל גם היא אם הבת תשיב אמריה להשגיח על בתה יותר מבן אחותה ותעשה בתה עיקר ובן אחותה טפל כי היא עקרת הבית, אלא ח"ו מלומר כן דכפי האמת זה הבעל הוא לזה הבת כאב ורחמיו עליה שהרי היה יונק בנו מחלב הבת וממילא היה מתמטט כחה ונחלשת מחמתו ומחמת זה הרי היא לו כבת והוא כאביה שהרי נתגדלו יחד הבן ובת בחיק האם הנז' ובודאי יהיב לה דבר המספיק לב' למסמס להם בביצים וחלב ולכן הואיל וגמלתו בדיעבד מותרת לינשא לבעל אחותה דדמי האי נדון שהניקה האשה הזאת לבתה ולבן אחותה והיתה ניזונית על שלחן בעל אחותה כל ימי ההנקה דמי לאיש שיש לו בן ובת עם אשתו דיכול לשמש עם אשתו בימים שהיא מניקה שלא גזרו חז"ל לפרוש מאשתו בימי ההנקה דילמא מיעברא ומיעכר חלבה וקטלה ליה משום שהאב ממסמס ליה בביצים וחלב, ה"נ זה הבת היא בתו מטעם האמור ואי מיעברא ממסמס וכו' וכל הבת תחיון בהדי הבן דהוו כאחים

ומ"ש אם גמלתו בתוך כ"ד חדש לא תנשא יהבי טעמא דחיישינן שמא תמהר לגמלו דכוונתם ז"ל לו' דאינה גזירה הואיל וכבר גמלתו איכא למימר בדיעבד שרי ואי שרינן לה חיישינן שמא תמהר לגומלו ואיכא חששא דילמא מיעברה דהוו תרי חששות בדיעבד דשמא תמהר ושמא מיעברא ואפשר ג' חששות דילמא לא משכחת ביצים וחלב דאין זה גזירה אלא קנסא, ונראה מלשון זה דשמא תמהר וכו' דאין זה בכלל הגזירה דלא ישא מינקת חבירו דטעמא הוא דילמא מיעברא וכו', ומשמע מלשון זה דאי לאו דשמא תמהר וכו' (דאין זה בכלל הגזירה) הוה שרינן בדיעבד הואיל וגמלתו נראה דהאי טעמא דשמא תמהר לגומלו הוא מדברי הרא"ש וסיים הרא"ש במ"ש שמא תמהר לגומלו ויסתכן הולד ע"כ, ונ"ל פי' שמא תמהר אף משיעור הקצוב להם מנשים דעלמא שהם גומלים לילדיהן כשיעור שעה אחת של ההנקה דהשתא הוא מסתכן מטעמא אחרינא מטעם חולשת ורפיון איברי הולד מחוסר