אבני שיש קמ

המעשה הרע ההוא הידוע לנו ועלתה הסכמתינו עם הסכמת יחידי הקהל ישצ"ו לקונסו ולראיה ביד הנגיד הנז' שברשותינו גבה הקנס ההוא ח"פ בסיון ש' תקס"ט לפ"ק ועיין בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ט שהעלה להלכה דאפי' בנתפס בעד חבירו דקי"ל פטור ה"מ היכא דזה הנתפס עליו אין בידו עון אשר חטא אבל אם אותו שנתפס עליו הוא מאנשי בליעל שיש בידו עון אשר חטא שהוא מלסטם את הבריות לא יחרוך רמיה צדו וכל מקום אשר דבר המלך ודתו ותורתו מגיע חייבים להוציא בלעו מפיו ולא יהיה חוטא נשכר וכו' וסיים והני רשיעי נמי אם באת להחזיק בידם ולהפך בזכותם נתת יד לפושעים ויוסיפו להרשיע וכשתוציא בלעם מפיהם יחזו דלא אהנו מעשייהו ולא ישובו לכסלה עוד יע"ש, ובנ"ד זה האנס בקש לקעקע ביצתן של ישראל במעשה הרע ההוא שעשה לולא ה' שהיה לנו וראוי הוא לקונסו ולייסרו בכל מיני יסורין ועונשין וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ולראי' ח"פ וקיים וחתומים החה"ש הדו"מ כמה"ר יהודה ן' עטר נר"ו וכמה"ר חיים סירירו נר"ו ונתקי' לנו חתי' כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת ושריר וקיים

שאול ישועה ס"ט

ישראל יעקב עולייל סי"ט

עליונים למעלה הניפו ידם בחרב לטושה לחיובו של רשע על צ'ער בת רבים חזות קשה אמרי לה להאי גיסא. ולא אמרי לה להאי גיסא. הם אמרו הוא רשע בעונו ענוש יענש קנסינן ליה קנסא. ולא יהבי דעתייהו להנתפס ברשתו אשר טמן בעשותו דבר דברי בהיזקא ויש בו כדי תפיס' דהוא חטא וזה מינגד והיה לבז ולמשסה ונמצא חוטא נשכר וצדיק נמכר ולא כך היא דרכה של תורה אשר דרכיה דרכי נועם יהיבה כתיבה נאמנים אמריה בנעימה קדושה, גם הרב זרע יעקב שהביאו לעזרתם לחייבו בקנס לא דיבר בקנס העניים רק חייבו לשלם להנתפס בעדו כל מה שהפסיד באותה תפיסה מטעם דלא אמרו הנתפס בעד חבירו פטור מלשלם אלא בהיכא דחבירו אין בידו עון אשר חטא בדבר אבל היכא דפעל ועשה וגרם תפיסה לחבירו חייב לשלם ובנ"ד נראה אם יש בידו יכולת לפרו'ע פרעו'ת לזה ולזה יש לנו לקונסו גם לעניים למיגדר מלתא כי רודף הוא להזיק את הרבים לולא ה' וכו' אבל לעשות הטפל עיקר והעיקר טפל אין הדעת סובלו

ואני הרואה דודאי חייב פועל הרע הנז' לשלם להנתפס בגרמתו כל מה שהפסיד בתפיסה זו מדינא דגרמי דאנן סהדי דלא נתפס זה אלא על פעולה רעה שעשה זה וקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאן דלא דאין דינא דגרמי לאו דיינא הוא ולא מבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם ור"ח וסיעתייהו דסברי דאין חילוק בין גרמא בניזקין לדינא דגרמי וכל הגורם נזק לחבירו חייב לשלם וכתב הרי"ף בפ' הגוזל עצים דבכל הני דפטר רבא מטעם גרמא בניזקין מיחייבו אינהו כגון דוחף מטבע חבירו לים ופוחת מטבע חבירו בהעברת צורתו ושורף ש"ח של חבירו וזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכו' משום דרבא ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי ואנן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי מחייבינן בכל הני והוא פסק מר"ן בסי' שפ"ו יע"ש, דלדידהו אע"ג דלא ברי היזקא בגרמתו ואין ההיזק מצוי ורגיל לבוא אלא כל שבא לו הפסד בגרמת חבירו חייב לשלם לו, אלא אפי' להרא"ש וסיעתו דמחלקין דלא חשיב דינא דגרמי רק בברי היזקא ודבר המצוי וכיוצא הכא בנ"ד כולהו איתנהו דברי היזקא ומצוי ורגיל דמי לא ידע דעושה אלה לא ימלט וגורם רעה לעצמו ולכל ישראל דמרד גדול הוא זה ליהודי לשאת אל גוי חרב דכפי התם הותר בזה דמם של ישראל והיינו דאמרי אינשי לגרא'ב איד'א כאלאפ'א וכו', וסייעתא דשמיא היא שנתפס זה שהוא איש תם יושב אהלים ולא האמינו מלכי ארץ כי איש כזה יעשה פעולה כזו ולאו בר הכי הוא אבל אם נתפס מריה דעובדא דהכל יודעין דבר הכי הוא אז היו מאמינים בדבר וחמירא סכנתא ועיין הרמב"ם פ"ז מהל' חובל ומזיק הלכה ז' ובדברי הה"מ ועיין שו"ת מהר"ם אלשיך סי' קל"ד ושו"ת הרב בעי חיי סי' רכ"ז ובעמדי בענין זה ומדי דברי בו אורו עיני בתשובת שאלה מהרב מטה אהרן בח"ב סי' מ"ב כנ"ד ממש שנשאל בענין א' מן השרים שנתן איזה מטבעות ליהודים להחליפם בזהובים והחליף ראובן מה שהחליף וכשהחליף שמעון גם הוא היה שם ראובן וראה בתוכם רבים מזוייפים ואמר ללוי שהיה אצלו שיאמר לשמעון יוציא קצת מהם ולא אבה שמוע ויהי בנסוע השר למקום תחנותו של הפאש'א וכאשר מצא הפאש'א בתוך הזהובים הזהובים המזויפים חרה אפו וכו' ושלח משלחת מלאכי רעים ונתפסו ראובן ושמעון וחייב לשמעון לפרוע כל ההפסד מדינא דגרמי אפי' לס' הרא"ש משום דברי היזקא להמיר תמורת טוב ברע דודאי ימלא חמה עליהם הפאש'א לתתם בבית הסוהר בכבלי ברזל ובמצור ובמצוק ובסכנת מות דמי לא ידע שהשר יגיעם אל הפאש'א ויציגם לפני הבקיאים לבחור בין טוב לרע וכתב אפילו לדעת ריצב"א דסובר דאינו אלא מטעם קנסא בנדון זה ראוי לקנוס כדי שלא יהא כל א' הולך ומזיק והוי דבר הרגיל והווה שכל אחד מפריצי הדור משתדלים לתת בחיובם מעות רעות ולכן ראוי הוא לקנוס אותם כל שיש הפסד לחבריהם לשלם ההפסד הבא מחמתם וכל השוחדות והפיזורים יעש"ב, וכ' דדין נתפס על חבירו אינו ענין לנד"ז יע"ש וכן אנו דנים והולכים ומעשים בכל יום כשמביא איזה גוי כסף סיגים ומעליל על סייג א' לאמר אתה עשית ונודע מי הוא בעל הפעולה רמינן עליה כל ההפסד, וכן העושים בדפוס החפצים שעושים חבריהם לגוים להמיר טוב ברע והגוי כשרואה הכלי משונה חוזר למי שעשאו ושואלים ודורשים על היהודים שעברו במקום תחנות הגוי ומתברר המחליף שהוא משלם כל ההפסד והכל מדינא דגרמי כאמור. ומה גם בנ"ד שנודע להשר בעל הפעולה ושלח להביאו ומצאו שהרחיק נדוד ואלו נתפס היה השר מתיר מאסרו של זה אלא משום שזה ברח וזה מסור תחת ידו אי אפשר לפוטרו בלא כלום כתוא מכמר שאין מרחמין עליו ואין ללמוד בנ"ד ממשל הדיוט שאומרים למינ'א ובמ'ן נחל'ת דזה יצא להם משותפין שחלקו ונתפס א' מהם בעלילה שאומרים משל זה או אפי' לא חלקו ונתפס א' מהם בעלילה שלא מחמת השותפות דחטאו ישא האיש הנתפס ולא ללמוד ממשל הדיוט לכל העניינים כאלו היא הלכה פסוקה ואפי' אם היה נ"ד ענין לנתפס על חבירו מחייבין אותו כדברי הרב זרע יעקב וכ"ש דמדינא נמי מחייבין אותו שהרי דין נתפס על חבירו דלמדו מהירושלמי איירי בנתפס בשביל חוב חבירו [וכן מפורש בהג"א סוף כתובות בפי' דברי הירושלמי וכו' דלא שייך אלא בב"ח ולא בגזלן דוחק כי אינו מתפיס בפטומי מילי כ"א ברצי כסף כתוא מכמר ע"ש] דאינו אלא מבריח ארי וכו' שכן פי' פני משה מפרש הירושלמי וכן הוא לשון הטור בסי' שפ"ח ראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשמעון מה שלקח האנס ממנו וכו' וכיון דבפורע חוב איירי הוי טעמא נמי כדאי' פ' אין בין המודר דל"ג דחשיב ליה כמבריח ארי מנכסי חבירו ומצינו בתוס' והרא"ש פ' הכונס דהא דפטרינן בעל העדר כשזה מבריח לו ארי מעדרו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבא לכאן או לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבוא לידי הפסד אז ודאי נוטל שכרו ואם הוציא ממנו והציל הכל יפרע בעל הנכסים ופורע חובו נמי לאו מידי יהיב ליה אלא מצילו מצער בעלמא וכו' כדמפרש בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל, וא"כ